פרשת נח

סמלים לשלום בירושלים

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

בשעה שנחה התיבה על הרי אררט, חיפש נוח סימן לדעת אם יבשו המים מעל הארץ. בפעם השנייה ששלח את היונה, קיבל את הסימן שסימל בעבורו את הפסקת המבול: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה-זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי-קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ )בראשית ח, יא(. היונה עם עלה הזית בפיה שנועדה לסמל לשעה, הפכה לסמל לשלום לדורות. לאחר קום המדינה, בחורף התש"ט )ינואר 1949 (, פרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים מכרז לעיצוב סמל לעיריית ירושלים. ההנחיות למעצבים היו כלליות, וקבעו כי הסמל צריך לשקף לפחות את אחד הרעיונות האלה: "ירושלים עיר השלום" או "אם אשכחך ירושלים".
שני הרעיונות הללו דומיננטיים בזהותה של ירושלים בכלל ובתקופה זו
בפרט. הפסוקים מתהלים קל"ז: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם, עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי נכתבו על הגעגוע והכיסופים של גולי בבל ועל השבועה לירושלים. אלה המשיכו ללוות את הגולים אף באלפיים השנים האחרונות. געגוע זה היה נוכח מאוד בחוויה הירושלמית אף בשנת 1949 , עת הציעו את רעיון הסמל, שכן העיר העתיקה של ירושלים הייתה בשטח ירדן והגישה לכותל המערבי ולמקומות הקדושים לא התאפשרה.
עניין השלום אף הוא מרכזי בזהותה של ירושלים. בתהלים קכ"ב מוזכרת עזיבת עולי הרגלים את ירושלים וברכת השלום אליה בצאתם: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ, אֹהֲבָיִךְ; יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ, שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִך ; לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. בירושלים, המהווה מוקד לכיבושים, תפילת השלום רלוונטית תמיד. בחירת הסמל התקיימה כמה חודשים אחרי סיום מלחמת העצמאות.
לוועדה הוגשו הצעות רבות, והדיונים עליהן נמשכו חודשים מספר. כדי
להביע את רעיון ירושלים כ"עיר השלום" נשלחו הצעות ובהם חומה/ קיר אבן המזכיר את הכותל המערבי יחד עם יונה וענף של זית בפיה. ליאון פוטוריאן ששלח כמה הצעות הסביר: יונת השלום מסמלת את מאווי נפשנו לתקומת עמנו על השלום.
אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית עיצבה את הסמל הנבחר, וזה אושר ב 20- בפברואר 1949 . בסמל המוכר שלושה מרכיבים: אריה שואג – סמלו של שבט יהודה וממלכת יהודה שבירתה הייתה ירושלים; קיר אבן – המסמל את חומות העיר העתיקה ואת אבני הכותל המערבי; וענפי זית – המסמלים את השלום.
גם בסמל המדינה שעיצבו האחים מקסים וגבריאל שמיר ושנבחר סופית בי"ב בשבט התש"ט ) 11.2.1949 ) מופיעים ענפי זית. וכך מספרים: לאחר שהחלטנו להשתמש במנורה, חיפשנו אלמנט נוסף והגענו לידי המסקנה שענפי עץ הזית הם הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל.
מלבד סמל עיריית ירושלים המופיע ברחבי ירושלים וסמל מדינת ישראל המאירים את עניין הכמיהה לשלום, ניתן להלך בירושלים ולפגוש פיסול חוצות המתייחס אף הוא אל השלום.
דוגמה אחת לכך היא האנדרטה לשלום שפיסל יגאל תומרקין ב 1966- . האנדרטה מוצבת בסמוך לגשר המוביל לסינמטק ברחוב דרך חברון. ב 1966- הגבול בין ישראל לירדן היה קרוב לנקודה זו והאנדרטה ביטאה שאיפה לשלום משני עברי הגבול. האנדרטה מורכבת משני חלקים, עמוד האבן הגדול המתנשא אל על ועליו הכתובת בערבית ובעברית ועליה הפסוק: וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּאׂ גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה )ישעיהו ב, ד(. עמוד האבן מונח על גבי חלקי כלי נשק עשויים ברזל ופלדה וכלי עבודה חקלאית הממחישים את הפסוק. עמוד האבן הגדול מזכיר במעט עמודי ניצחון שהוקמו בידי שליטים במרכז העיר בעקבות ניצחונות בקרב. אך ההבדל רב על הדמיון. המסר בעמוד זה הוא שאין מנצחים ומנוצחים אלא כמיהה לדו-קיום, להימנעות ממלחמה ולהשכנת שלום.

השארת תגובה