פרשת ויצא

אתר ההנצחה לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

עם יציאתו של יעקב מבאר שבע בבורחו מפני אחיו עשו, נעצר לישון בעת ששקעה השמש. כשהקיץ משנתו, ולאחר שאלוהים נגלה לו בחלום, כינה את המקום בית אל. בחלומו של יעקב הוצב סולם ועליו מלאכים עולים ויורדים. בראש הסולם ניצב ה’ שאמר לו שהארץ ששכב עליה שלו היא, שזרעו יפרה ושישמור עליו בכל אשר ילך ואף ישיבו אל הארץ. דברי ה’ בעיתוי זה נועדו לחזק את יעקב בתחילת דרכו החדשה. חששותיו מהלא נודע והרצון ליציבות בדרך, הביאו את יעקב, עם קומו בבוקר, להקים מצבה ולנדור נדר לה’ אם תתמלא בקשתו לשמירה בדרך על כל מה שמשתמע ממנה. וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים.  כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כ-כב).

הנדר והמצבה נועדו לתת כוח במסע. היוצאים לדרך מחפשים דבר-מה שיוכל לחזקם ולהעניק מעין עוגן וכוח לצאת למסע ולהתקדם בו. הדרך החשופה והמעורפלת הביאה את רב חסדא לומר: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה’ א-להי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום, ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך, ותשלח ברכה במעשי ידי, ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, ברוך בסיס לתפילת הדרך הנאמרת עד היום. אתה ה’ שומע תפלה )תלמוד בבלי ברכות כט עמוד ב( נוסח תפילה זה היווה רבים הם ההולכים בדרכים בכלל ולארץ ישראל ולירושלים בפרט. העולים לארץ יצאו לדרך מכל קצווי תבל. היו שצלחו אותה ועברו דרך רצופה אתגרים והיו שלא הצליחו להגיע ליעדם.

יהודי אתיופיה אף הם, כמהו לציון במשך שנים. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 ,הם יצאו למסע בדרכם לארץ ישראל. המסע הרגלי לסודן ארך כמה חודשים, שם המתינו במחנות זמניים עד להובלתם במבצעים חשאיים לארץ ישראל. ההליכה לא הייתה קלה, וכ-4,000 מיהודי אתיופיה נספו בדרך.  מסקי שיברו סיוון, שעלתה לארץ מאתיופיה, מביאה בשירה ’שיר המסע’ מחשבות של ההולכים בדרך.  הדרך מדברית הדרך מתפתלת היום מתארך הלילה הוא מתמשך קבוצות קבוצות של אנשים חלקם מוכרים, חלקם זרים הולכים, מדברים ולפתע בוכים יש מי שלא ישלים כברת דרך הנותרת את מי קברנו ואת מי שמרנו. יש מי שישלים, אך מחשבתו נודדת: כמו אצל יעקב, ההליכה בדרך מעלה מחשבות, תהיות פחדים: האם ישלימו את הדרך? האם יצליחו להגיע אל היעד? חיים אידיסיס בשירו ’המסע לארץ ישראל’ מבטא את קשיי המסע הפיזיים בהליכה האין-סופית במדבר במילים שק האוכל שלנו אבד המדבר לא נגמר ואת הסכנות האורבות בדרך והאובדן בתיאור ובלילה תקפו שודדים בסכין גם בחרב חדה במדבר, דם אמי הירח עדי.

הפזמון החוזר בשיר, מדגיש את ירושלים וארץ ישראל, שנתנו את הכוח ללכת עוד מעט עוד קצת, להרים רגליים מאמץ אחרון לפני ירושלים. עוד מעט עוד קצת, בקרוב נגאל לא נפסיק ללכת לארץ ישראל. לאחר ההליכה בדרך וההמתנה במחנות בסודן, התקיים בחורף של שנת התשמ“ה, 1984-1985‘ ,מבצע משה’ בו הועלו על מטוסים לארץ יותר מ-6,000 עולים. בשנת התשס“ז (2007) הוקם בהר הזיכרון, הר הרצל, אתר הנצחה לזכר 4,000 מיהודי אתיופיה שנספו בדרכם ולא זכו להגיע לארץ. ממשלת ישראל החליטה להקים את האתר בהר הרצל מתוך אמירה שהנצחת זכרם של יהודי אתיופיה במסעם דרך סודן לישראל תיעשה במסגרת הרשמית, המכובדת וההולמת ביותר והמייצגת את העם כולו. האדריכל גבריאל קרטס תכנן את האתר והתייחס לציוני דרך במסע: המוצא, הדרך והיעד. בדרום האתר מצויות בקתות אטומות המסמלות את הכפר באתיופיה ואת הזיכרון הרחוק שאינו בר השגה.

הבקתה החלולה שרק חציה בנוי מסמלת שבר שעבר על הקהילה ומשולבים בה תיאורים של בני הקהילה על ההווי בכפר, על הדרך לסודן, על ההמתנה במחנות הפליטים שם ועל החלום על ירושלים. בליטות הבטון המפוזרת ברחבי האתר מסמלות את המכשולים שעמדו בדרכם של העולים. תלוליות מצופות אבנים הוקמו בדשא, כנגד תלי האבנים שהונחו על גבי קבריהם של אלו שמתו בדרך ולא זכו להגיע לארץ. עצי הזית הנטועים בכניסה מאפיינים את הנוף הפתוח של ארץ ישראל וירושלים. על הקיר מופיע נוסח יזכור לבני הקהילה האתיופית המקביל ליזכור הנאמר על חיילים שנפלו יזכור עם ישראל את בניה ובנותיה של הקהילה היהודית באתיופיה, גברים ונשים, זקנים וטף, מאות ואלפים במספר, שחרפו את נפשם כשקמו וצעדו אל ארץ משאת נפשם.

יהי זכרם נצור לנצח בקרבנו ועלילות דרכם נר לרגלינו עד עולם. אבותיהם, לציון ולירושלים, אך לא עמדו להם כוחם וגבורתם ולא זכו להגשים את ברחבת האתר מתכנסים למטרת התייחדות וזיכרון. ביום ירושלים, כ“ח באייר, מתקיים טקס האזכרה הממלכתי לעולים מאתיופיה שנספו. טקס זה, שנוגע באובדן, בהקרבה ובקשיים בדרך, מתקיים דווקא בתאריך זה כדי להדגיש את שאיפתם של העולים להגיע אל ירושלים ואת היעד הנכסף שנתן את הכוחות למסע המפרך.

השארת תגובה