פרשת וישלח

רמת רחל- ושבו בנים לגבולם

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

לקראת סוף פרשת וישלח מובא סיפור לידתו של בנימין ומותה של רחל אמנו, ומוזכרת קבורתה בדרך אפרתה. וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם.  כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ-הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם (בראשית לה, יט-כ).

רחל, שרצתה כל כך בנים, אמרה ליעקב מתוך כאב העקרות: הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי (בראשית ל, א). מיד לאחר שהתמלא רצונה – נולדו לה שני בנים – מתה רחל. על אף שמתה בצעירותה וכמעט שלא מימשה את אימהותה בחייה, הפכה דמותה של רחל במשך הדורות לסמל של אם המרחמת על הבנים, ולא רק על בניה הביולוגיים. בסוף ימי הבית הראשון, בנוסף לנבואות החורבן הרבות, ניבא ירמיהו כמה נבואות נחמה. באחת מהן גם הזכיר את בכיה של רחל על הבנים ואת נבואת הנחמה שנאמרת לה שישובו הבנים הגולים חזרה לישראל: כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם (ירמיהו לא, יד-טז).

המדרש מקשר בין רחל של יעקב לרחל שבוכה בסוף ימי הבית הראשון על החורבן ועל הגלות: מה ראה יעקב לקבור את רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב שהגליות עוברות משם לפיכך קברה שם שתבקש עליהם רחמים הדא הוא דכתיב: רחל מבכה על בניה וגו’ כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי וגו’ ויש תקוה לאחריתך וגו’ (בראשית רבה, פרשת וישלח פרשה פב). רחל נקברה בשולי בדרך, על מנת שכעבור אלף שנה, בימי גלות בית ראשון, תוכל לבקש רחמים על הגולים שיעברו בציר זה בדרכם לגלות. רחל נתפסת כמי שמצליחה בבקשתה לפני הקב”ה.

במדרש נוסף מופיעים אחד אחרי השני, אברהם, יצחק, יעקב ומשה, המנסים להעלות זכויותיהם ובכך לבקש מהקדוש ברוך הוא שירחם על עם ישראל בזמן חורבן הבית, אך ללא הצלחה. רק כשקפצה רחל: נתגללו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן (איכה רבה, פתיחתא כד).

רחל, מכל האבות והאימהות, שהיו לה שני בנים בלבד, יוסף ובנימין, הפכה להיות האם של כולם ובזכותה ריחם עליה הקב”ה ונאמר לה שהבנים ישובו לגבולם. המקום המוכר על פי המסורת בשמו ’קבר רחל’ מהווה במאות השנים האחרונות אתר עלייה לרגל ונמצא צפונית לבית לחם, מדרום לירושלים. רבים שרצו למצוא ברחל כתובת לבכי יחד עם תקווה ונחמה, עלו לרגל לאתר עד מלחמת העצמאות ושוב אחרי מלחמת ששת הימים.

בשנת 1926 ,כשהקימו חברי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור קיבוץ מדרום לירושלים, הייתה רחל אמנו השראה ומקור התייחסות. מנחם אוסישקין, ששימש יושב ראש הקרן הקיימת לישראל, קרא לקיבוץ ’רמת רחל’, בשל הקרבה של הקיבוץ לקבר רחל שבפאתי בית לחם, וככל הנראה גם בזיקה לדברי הנחמה של ירמיהו הנביא. הקמת יישוב עברי זה אף היווה הגשמת הנבואה של שיבת הבנים לגבולם. הקיבוץ חרב פעמיים, במאורעות תרפ”ט ובמלחמת העצמאות, וחלק מתושביו לא התייאשו ושבו והקימוהו מהריסותיו. כך המשיכה להדהד הנבואה ברמת רחל ’ושבו בנים לגבולם’.

בתחילת שנות ה-50 היה הקיבוץ מוקף משלושת עבריו בגבול עם ירדן, כך שהגישה לקבר רחל ולבית לחם לא הייתה אפשרית. למרות הגבול, הקשר לקבר רחל ולדמותה של רחל אמנו המשיך להיות נוכח. מבקרים פקדו את הקיבוץ כדי לצפות מבריכת המים ששכנה מדרום לקיבוץ, שם הייתה עמדת תצפית ובה משקפת גדולה שדרכה היה אפשר להשקיף על אזור בית לחם וקבר רחל. בקומה הראשונה של מגדל המים הוקמה קפטריה וחנות מזכרות של אריה כהן, ובה ניתן היה לקנות מזכרות מעוצבות המתייחסות לקבר רחל. באופן ממשי הופיעה דמותה של רחל אמנו כבת איכרים סלאבית בפסל שיצר דוד פולוס; בידה האחת לפיד, ובידה האחרת היא מגוננת על ילדיה הקטנים החוסים תחת גלימתה. בתחתית הפסל מצויה הכתובת 'ושבו בנים לגבולם'.

דוד פולוס הנכיח בפסל זה נקודה מרכזית מדמותה של רחל אמנו : בפסל זה הצופה ’בית לחם אפרתה’ רציתי לתת את רחל אמנו עם ילד וילדה. לא בנימין ויוסף אלא ילד וילד. מפני שהיא האם. האם הנצחית הנושאת בחושך את לפיד הגאולה (נילי פרידלנדר, ’מי מכיר את דוד פולוס’, מעריב 69.9.2 ,י”ט אלול התשכ”ט, עמוד 17).

השארת תגובה