פרשת וישב

על בולות וטביעות חותם בירושלים

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

נקודת השיא בסיפור מעשה יהודה ותמר היא כשבעת הוצאתה להורג בעוון זנות, לא איבדה תמר את עשתונותיה, והוציאה את העדות לחפותה ואמרה לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנכִֹי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחתֶֹמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאלֵּהֶ (בראשית לח, כה) תוכחה זו גרמה ליהודה להפסיק להתנכר לה, להכיר בה ואף להודות בטעותו: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (בראשית לח, כו)

מדוע ביקשה תמר דווקא את חותמת הפתילים והמטה כעירבון עד קבלת התשלום מיהודה? הרשב“ם מסביר ששלושת הפריטים הללו אינם פריטי לבוש, ולכן היה באפשרותו של יהודה לתיתם לה למשמרת. ואולם, דומה שאפשר לראות בחותם משמעות נוספת: החותם הוא סימן ההיכר הבלעדי של יהודה. תמר, המחפשת הכרה, מבקשת את סימן ההיכר האישי והרשמי

של יהודה, ומקבלת אותו.

את חותמיהן של דמויות בעלות חשיבות אנו פוגשים במקרא גם בשני מקרים נוספים. חותמו של אחאב מוזכר בהקשר מעשיה של איזבל: וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב, וַתַּחְתֹּם בְּחתָֹמוֹ (מלכים א כא, ח') ולאורך מגילת אסתר מופיע חותמו של אחשוורוש. מפסוקי המגילה ברור שהחותם נמצא על טבעת המלך והחתימה בו מעניקה תוקף למסמך שהיא טבועה עליו: ואְתֶַּם כּתְִבוּ עַל-הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, כִּי-כְתָב אֲשֶׁר- נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב (אסתר ח, ח).

החותם הנושא עליו את שמו או מייצג את זהותו של בעל החותם, מוכר ברחבי המזרח הקדום. בעלי החותמות טבעו את חותמם על גבי פיסות טין קטנות שהונחו בעודן רכות על התעודה הקשורה. לא היה אפשר לפתוח את התעודה ולקראה בלי לפגוע בטביעת החותם, ובדרך זו יכול היה בעל התעודה להבטיח את אמינותה ואת הגעתה אליו בשלום, בלי שזרים קראוה. טביעת חותם מעין זו, המופיעה על תעודה, מכונה בולה.

למרות שטביעות החותם של יהודה, אחאב ואחשוורוש לא נמצאו, בולות רבות מתקופת המקרא דווקא נתגלו בחפירות הארכאולוגיות בירושלים בשנים האחרונות, ורבות מהן מוצגות במוזיאון ישראל בירושלים. כמה בולות מחיות ממש דמויות וסיפורים תנ“כיים מוכרים.

כך למשל, בחפירות העופל שמדרום להר הבית, במקום ששימש כנראה מזבלה במאה השמינית לפני הספירה, נמצאה בחורף של שנת התשע”ו  (2016) בולה ועליה חותמת של חזקיהו בן אחז מלך יהודה, שמלך בירושלים לפני קצת יותר מ 2700- שנה. זו הפעם הראשונה שנתגלתה הבולה של חזקיהו המלך בחפירה ארכאולוגית מסודרת בירושלים. על החותמת מופיעות המילים ‘לחזקיהו אחז מלך יהדה‘, מעוטרת בסמל שמש עם כנפיים נטויות מטה ושני סמלי ענח (סמל החיים).

הארכאולוגית ד“ר אילת מזר מעריכה כי השמש המכונפת קשורה להשפעה האשורית על מלכות יהודה, ולרצונו להדגיש את החסות האלוהית על שלטונו. הענח, סמל החיים המופיע על הבולה, מייצגים להערכתה את החלמתו של חזקיהו ממחלת השחין בסביבות שנת 704 לפני הספירה (כמובן שמדובר בהשערה ופרשנותה המלאה של מזר אינה ודאית).

דרמה מקראית שלמה אפשר לדמיין גם בזכות הבולות שנתגלו בעיר דוד. בחפירתו של יגאל שילה בקריית השלטון בעיר דוד, בחדר שנמצא שרוף כולו מימי חורבן בית המקדש הראשון, התגלה בשנת תשמ“ב (1982) מקבץ של 51 בולות. על אחת הבולות הופיע שמו של ‘גמריהו בן שפן‘. בין השנים התשס“ה-התשס“ח (2008-2005) נערכה חפירה בשטח סמוך. במקרה זה, במרחק של מטרים ספורים, התגלו שתי בולות ועליהן שמותיהם של ‘יהוכל בן שלמיהו בן שבי‘ ו‘גדליה בן פשחור‘. שלוש הבולות האלה פותחות צוהר למתח ולמורכבות שהיו מנת חלקה של ירושלים בשנים שלפני חורבן הבית הראשון. רוב פרקי ספר ירמיהו עוסקים בנבואות ירמיהו הקוראות לתשובה, תיקון ואיום בחורבן ובגלות העתידים לבוא, אם לא כך ייעשה. ירמיהו ניבא את נבואותיו והעם התקשה לשומעו והתנגד מאוד. בהוראת הקב“ה, כתב ירמיהו נבואה על מגילה בניסיון למצו דרך אפשרית להעביר את דברו לעם שלא מעוניין להקשיב לדבריו. ברוך בן נריה קרא בלשכת גמריהו בן שפן את נבואות ירמיהו וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת-דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית ה, בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן הַסּפֵֹר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן, פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-ה הֶחָדָשׁ, בְּאָזְנֵי כָּל-הָעָם (ירמיהו לו, י) אך ללא הצלחה: ירמיהו נכלא בחצר המטרה; ארבעה שרים ששמעו את דבריו של ירמיהו קוראים להמתתו משום שהוא מרפה את ידי העם בקריאתו להיכנע לבבלים. ואכן, שמות שניים מאותם השרים נמצאו והוזכרו לעיל: וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן-מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן-פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן-מַלְכִּיָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל-כָּל-הָעָם לֵאמֹר; כֹּה אָמַר ה הַיּשֵֹׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיּצֵֹא אֶל-הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי ]...[ וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה (ירמיהו לח, א-ד).

נבואת החורבן של ירמיהו התקיימה, והעם יצא לגלות. המסמכים שנכתבו בידי האישים שהוזכרו לעיל ונטבעו בחותם נשרפו, אך פיסות הטין עם החותמות עליהן נצרפו, וממשיכות, שנים רבות לאחר מכן, להיות סימן ההיכר של הדמויות. יחד עם שאר הממצאים הארכאולוגיים, הן מחזקות בוויכוח על מציאותו של התיאור המקראי, מחיות אותו ודברי הנביאים שוב מהדהדים.

השארת תגובה