פרשת וארא

על מכות, מחלות ומגפות

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

שבע מתוך עשר המכות שבהן לקו המצרים מופיעות בפרשתנו. המכות גרמו סבל רב במצרים – לחי, לצומח ואף לאדם. כמבואר בדבריו של הקב"ה למשה, מטרת המכות הייתה: וְ יָ דְ עּו מִ צְ רַ יִ ם ּכִ י-אֲ נִ י ה' ּבִ נְ טֹתִ י אֶ ת-יָ דִ י עַ ל-מִ צְ רָ יִ ם, וְ הֹוצֵ אתִ י אֶ ת-ּבְ נֵ י- יִ ׂשְ רָ אֵ ל מִ ּתֹוכָ ם (שמות ז, ה). בין מכה למכה, על מנת להפסיק את המכה, הצהיר פרעה שהוא מכיר בנוכחות הא-לוהית. ואולם מיד כשחלפה המכה חזר לתפיסותיו האליליות הקודמות. רק לאחר מכת בכורות נכנע פרעה ואמר קּומּו ּצְ אּו מִ ּתֹוְך עַ ּמִ י ּגַ ם-אַ ּתֶ ם ּגַ ם-ּבְ נֵ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל, ּולְ כּו עִ בְ דּו אֶ ת-ה' ּכְ דַ ּבֶ רְ כֶ ם (שמות יב, לא). מכות מצרים ויציאת מצרים שבאה בעקבותיהן, היו חלק מאירוע נסי ייחודי. אולם לאורך ההיסטוריה התרחשו מגפות ומחלות רבות, שפגעו אף הן פגיעה מסיבית בחי, בצומח ובאדם, בכלל זאת בארץ ישראל. גם על ירושלים של המאה ה-19 ניחתו מכות שונות, כמו מלריה, דיזנטריה, כולרה ודבר שפרצו מדי כמה שנים בשל צפיפות, מחסור במים נקיים בבורות, תזונה לקויה ותנאי תברואה ירודים במיוחד. אלו כללו רשת ניקוז שלא פעלה כיאות ופגרי חיות ושיירי מזון שהיו מפוזרים בכל מקום. בדומה למכות, נוסף על הסבל ועל האבדן, גרמו המגפות לשינויים והתפתחות של תושבי ירושלים ומוסדותיה. באביב התקצ"ט (1839 ) פרצה מגפת הדבר בירושלים. הצליינים והסוחרים עזבו את העיר, החנויות נסגרו והעיר הייתה בסגר כחודשיים. משה ויהודית מונטיפיורי הגיעו לירושלים באותה עת והמתינו על הר הזיתים המושל יבקש כי נבוא אל העיר, ואולם יד המחלה מהקטל כבדה מאד בעיר, על כן דעתנו חזקה שלא נעזוב את ההר הטוב הזה ואוירו הצח עם המחזה הנעים אשר לו מסביב .(אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 566 .) התחלואה ומצב התברואה הביאו את משה מונטיפיורי ליזום הקמת בית חולים על מנת לסייע ליהודי ירושלים. בית חולים אמנם לא יצא לפועל, אך הוא הקים מרפאה בראשית שנות ה-40 ,ושלח לעיר את הרופא היהודי הראשון – ד"ר שמעון פרנקל. בתי חולים החלו לקום בירושלים משנות ה-40 של המאה ה-19. בחודשי הקיץ של שנת התרכ"ה (1865 ) הגיעה מגפת הכולרה לירושלים, ודעכה כשהתקרר מזג האוויר. בחול המועד סוכות של אותה שנה שוב פרצה בעיר מגפת הכולרה והשתוללה במשך כחודשיים עד סיומה. אלו שהיה ביכולתם עזבו את העיר. לא היה אפשר להיכנס ולצאת כי השערים נסגרו כדי למנוע התפשטות המחלה. המגפה גבתה חללים רבים. האומדנים השונים נעים בין 330 ל- 900 חללים יהודים; קולות של בכי וזעקות נשמעו מתהלוכות האבלים. תושבי שכונת משכנות שאננים החדשה, שהוקמה חמש שנים קודם, לא נפגעו מהמגפה. תקנות השכונה החדשה כללו הקפדה על ניקיון השכונה ועל רמת התברואה, ובכך נוצרו תנאים סניטריים טובים שהגנו על תושבי השכונה מפני המגפה. מגפת הכולרה הייתה נקודת מפנה ראשונה ביחס ליציאה מחומות העיר למטרת מגורים. רבים חששו עד אז ממגורים מחוץ לחומות העיר מסיבות ביטחוניות ומפחד מפגיעה משודדים ומחיות רעות, ולכן ראו בחומת העיר העתיקה כמקום האולטימטיבי לחיים ולתחושת הביטחון. ההבנה כי גם בתוך העיר קיימות סכנות מוות התחדדה בעקבות המגפה, כמו גם ההבנה שאפשר וכדאי לצאת מחוץ לחומות העיר העתיקה. גם הסיפור של הקמת שכונת נחלת שבעה קשור קשר ישיר לכך. בשנת התרכ"ז (1867), שנתיים לאחר המגפה, רכשו שבעה בני העיר העתיקה קרקע להקמת שכונה חדשה שנקראה על שמם 'נחלת שבעה'. בין השבעה היו גם יואל משה סלומון ויוסף ריבלין, שמשפחותיהם נפגעו במגפה בשנת 1865. סלומון עצמו חלה והחלים והחל בתעמולה בין יהודי ירושלים לצאת מחוץ לחומת ירושלים העתיקה ולייסד שכונות במקום רחב ידיים. בנו, מרדכי סלומון כתב עליו רימ"ס [=רבי יואל משה סלומון] ואחרים חוו דעתם כי הגורם העיקרי (למגפה) הוא צפיפות היישוב היהודי ברחובות והחצרים הצרים של ירושלים העתיקה (מרדכי סלומון, שלשה דורות ביישוב תקע"ב-תרע"ג, עמ' 150). המגפות השונות הפילו חללים רבים, אך אנשים שעברו אותן ונותרו בחיים ראו את ההזדמנות ליצור משהו חדש.

השארת תגובה