זהו עצם העניין

שלום לכולם, זה אביעד.

בשבת האחרונה עשינו ”שבת שיעור“. ’שיעור‘, למי שלא לומד בישיבה גבוהה/הסדר (ואין לו אח שלומד שם), זה פשוט כיתה – אחרי י“ב מתחילים שיעור א‘, ואז ב‘, ג‘… לרוב יש גם צבא באמצע, אבל השעון ממשיך לתקתק, ואתה יכול להתגייס בשיעור ג‘ ולחזור לישיבה בשיעור ה‘.

אני עכשיו בשיעור ג‘. חושב מדי פעם מתי להתגייס, אבל כרגע לומד. עד מתי? עוד לא יודע. כל אחד לומד בישיבה כמה שמתאים לו. הרבה לומדים כמה שנים, בונים את הבסיס של הקשר לתורה, ומתוך זה יוצאים לחיי המעשה, ויש כאלה שיושבים ולומדים שנים, ודואגים להיות אלה שמספקים לעם את המזון הרוחני והכוונת התורה לחיים,

לפעמים בני דודים שלי שואלים אותי (אין לי וואצאפ. כשאנחנו נפגשים) ”נו, מה אתה עושה בחיים?“. ואני עונה: ”לומד תורה“. ”ומתי אתה יוצא לחיים?“ הם ממשיכים. ”עכשיו אני בחיים“, אני עונה להם, והם מרפים.

פעם דוד אחד שלי לא הסתפק בזה, ושאל: ”כן, אבל מה תעשה עם זה? מה עם מקצוע?“ ”מה אני עושה עם זה?! אני לומד תורה, מה צריך לעשות עם זה?“ 

”כן, אבל יהיה לך מזה מקצוע?“ ”מקצוע בעזרת ה‘ אלמד בהמשך, ותורה אני לומד בשביל ללמוד תורה. לא הכל בחיים זה כסף“. אחרי רגע הוספתי בשקט, ספק לעצמי ספק לו: ”אתה חי, מה אתה עושה עם זה?“ הוא לא שמע.

אבל למה סיפרתי לכם את כל זה? אה, בגלל שבת השיעור. אז בשבת האחרונה עשינו שבת שיעור במועדון נוער ליד הבית של הר“מ.

כמו כל פרוייקט, גם כדי להרים שבת שיעור צריך הרבה הכנות. אנחנו בשיעור שלושים חבר‘ה, אז כשכל אחד נותן כתף זה לא יוצא הרבה. שלושים כתפיים יכולות לסחוב הרבה.

אבל מטבע הדברים, יש כאלה עם כתפיים יותר רחבות ויש עם יותר לחוצות. יש את האנשים שיחשבו על כל פרט ויתנדבו לדאוג לכל דבר, ויש את האנשים שיפעלו כשיפעילו אותם.

אני מהסוג הראשון. לפני שבת ישבתי עם עוד כמה חברים לתכנן את הלו“ז, ולוודא שיש לנו כל מה שצריך לשבת – ממלח לשולחנות ועד דברי הבדלה ומשחק לצהריים. כשאני מתכנן אירועים, אני מדמיין אותם לעצמי בראש כאילו הם מתרחשים, וכך אני שם לב לפרטים הקטנים – סוכר וניל לסלט פירות למשל.

עבדנו הרבה, ובסוף שבת נכנסה. ההכנות נותרו מאחור, מנוחה באה לעולם. הלכנו כולנו לבית הכנסת, בבגדי שבת ובשיער רטוב. בקבלת שבת כיבדו אחד ממנו להיות חזן, והוא עשה קבלת שבת ‘נוסח קרליבך‘. היה מאוד יפה.

אחרי התפילה הגענו למועדון. היה צריך לארגן סלטים ולחלק לשולחנות. ארבעה-חמישה אנשים עבדו, וברחבי החדר עמדו אנשים ודיברו. הפריע לי שאחרים עובדים והם מדברים, אבל שתקתי. הלכתי לפינת המטבח כדי לעזור.

גם בפינוי השולחן ובהכנת הכיבוד לעונג השבת היו כמה חבר‘ה שרוב העבודה נפלה עליהם. אני אחד מהם. מתישהו, אחרי שהוצאתי את סלט הפירות לשולחן, חזרתי למטבח ונעמדתי שם.

”מה קורה?“ להב טפח לי על השכם, ”יישר כח על כל הארגונים“. ”קשה לי“, שיתפתי אותו במה שעובר עלי, ”אני מרגיש בפנים שאני מאוד משקיע ופועל, וכאילו בלי לקבל תמורה“.

”איזו תמורה היית רוצה? כסף?“ הוא שאל. ”לא“, עניתי (אם כי לא הייתי בטוח שהתשובה הזו לא נכונה), ”אולי הערכה, או משהו כזה“.

”ואולי אל תחפש משהו אחר שייצא מזה, אלא עצם השבת הזו שיוצאת ככה לפועל, בזכות העשיה שלך למען כולם, זה בעצמו תמורה?“ הוא הציע.

                                    שב“צ שלום, אביעד.

השארת תגובה