מנהיגות בטעות

”שבת שלום שבט הרא“ה“… החניכות עמדו שלשות שלשות. מולן עמדו מדריכות דנדשיות מתרגשות. בקצה המסדר עמד השבט החדש, שמהשבת חסר כמה מחברותיו, שכעת עמדו מול החניכות שלהן. 

גם אני עמדתי בקצה המסדר. צוריה, גרעינרית. גרעינרית פשוטה. לא מדריכה שכל החניכות קופצות לה על הגב (בנבטים), נושאות אליה עיניים (במעלות) או סתם ”תופסות ממנה“ (בהרא“ה).

השפלתי את עיניי לאדמה החומה, ומפעם לפעם העיניים ”ברחו לי“ לכיוון שבט הרא“ה, מולו עמדו אושרת ואסנת. מבינה את המדריכות שבחרו בהן להדריך, אבל גם אני הייתי רוצה להיכנס לצוות ההדרכה… ואני עדיין רוצה. אבל חודש ארגון כבר פה, ואני לא שם.

השבוע האחרון היה לי קצת עצוב. אנחנו גרים ממש ליד סניף הבנות, ושומעים כל מה שהולך שם.

את שומעת את כל המוראלים, את יוצאת מהבית ורואה את החגיגה שעד אתמול גם את היית חלק ממנה, אבל עכשיו את כבר עם רגל וחצי בחוץ. גרעין.

”איך את עם זה?“ שאלה אותי טלי אחרי הפעולה שבה הודיעו מי נכנסת להדרכה (ומי לא..). ”בסדר“, אמרתי לה, אבל הגרון שלי הסגיר שאני לא בסדר עם זה.

מיהרתי להיפרד וללכת, לפני שאתחיל לבכות לה. הלכתי הביתה מהר, ואפילו לא הסתובבתי כשרחלי קראה לי כמה פעמים. לא יודעת מה היא רצתה. לא הייתי פנויה לדבר עם אף אחת. גם בימים אחר כך, כשכן הייתי פנויה, היא לא יצרה קשר. גם אני לא.

מאז שאני חניכה בנבטים אני מדמיינת את עצמי מדריכה. בשבועות האחרונים אפילו הכנתי פעולת פתיחה מושקעת. נראה לי החניכות שלי היו מה זה נהנות אם הייתי המדריכה שלהן. וגם אני הייתי נהנית – שבט הרא“ה השנה ממש חמוד, וזה בטח היה כיף להדריך עם אושרת. אבל אסנת נבחרה להדריך עם אושרת.

כנראה שיותר טוב לי לא להיות מדריכה. אולי בהמשך אתנתק קצת יותר מהרצון להיות מדריכה ואוכל לראות שזה ככה, אבל אני עוד לא שם.

ביום רביעי קיבלתי טלפון מתהילה חודדי מכיתה י“ב: ”מה נשמע?“ ”בסדר. מה איתך?“ ”ברוך ה‘ בסדר. תקשיבי מה, גרעין חב“ב מתכנן לצאת מחר לצבוע דירות ולעשות פעילות לילדים באשקלון“. ”וואלה?! לכבוד מה?“

”אין קירות בסניף פה בשבילנו, אז אנחנו הולכים לצבוע אצל אחרים“, היא צחקה, ”סתם… מישהו הציע שנעשה מה שעושים פה בחודש ארגון, אבל כחסד. אז אנחנו הולכים לצבוע דירות לאנשים שצריכים, ולעשות מוראלים וכיף לילדים ממשפחות מצוקה. אז את באה?“

האמת שמצב הרוח שלי לא גרד שחקים באותו רגע, אבל העדפתי לנסות לצאת מהבאסה, וזה היה נשמע כמו אחל‘ה הזדמנות. ”סבבה, צריך להביא משהו?“

”תכיני עם שיר כהנא פעולה לילדים בערך בכיתות א‘-ד‘“, אמרה תהילה, ”אם צריך לקנות משהו במכולת, תרשמו על הסניף, סבבה? תודה. כל הכבוד!“.

”להכין פעולה“. צמד מילים קסום. באותו ערב ישבתי עם שיר והכנו סיפור עם מסר וצ‘ופר. למחרת יצאנו אוטובוס כמעט מלא לאשקלון, וכשהגענו, גיליתי ששכחתי את הצ‘ופרים בבית. חמשת הילדים שהיו מולנו לא ממש הקשיבו.

”איך היה?“ שאלה אותי אלישבע בטלפון באותו ערב. ”ברוך ה‘ שאני לא מדריכה קבוע“, אמרתי. היא אמרה שאי אפשר לשפוט על פי מקרה ספציפי, והפעולות בונות את החניכות לאורך זמן. זה נכון, אבל אני מרגישה שזה לא בשבילי. לי מתאים משהו קצת אחר.

בשבת הזו עמדתי עם שאר חברות גרעין חב“ב. העיניים שלי הביטו מסביב, ונהנו לראות את כולן.

                                    שב“צ שלום, צוריה.

השארת תגובה