לחץ חברתי מתון

לקראת חנוכה, המדריכים של השמינית ארגנו לנו פעילות שכבתית ”מעטים מול רבים“. עם סופגניות. בשעה 20:20 בחדר ההרצאות.

ב-20:35 היו בחדר חמישה אנשים. ”יש לכם מושג למה רק המעטים הגיעו?“ שאל שחר, תוך כדי סימוס. ”הייתם קוראים לזה ‘אחד נגד מאה‘, היו באים מאה“, אמרתי.

”טוב, איפה באמת כולם? זו אמורה להיות פעילות שווה“, אמר שחר. חמישה אנשים הרימו טלפונים, ותוך עשר דקות חדר ההרצאות התמלא מפה לפה.

הפעילות היתה נחמדת. מתישהו ירון ביק סופגניות ושחר שלח אותו, אותי ועוד שני חבר‘ה, להביא מהמחסן סופגניות לכולם. מצאנו שם אוצר. פי שמונה ממה שהיינו צריכים. העיניים של ירון נדלקו.

”אתה לוקח את זה, אתה  את זה, וזה שלך. קח ובוא“, ירון חילק ארגזים לכל אחד. אני עמדתי עם הארגז שלי בידיי, נטוע במקום. ”נו“, קרא ירון לאחר מספר צעדים, כשקלט שארגז סופגניות אחד נותר לו במחסן, ”אנחנו מחכים לך, אני רוצה לנעול“, הארגז בידיו ישב טוב, ללא ניע. שלי קצת זז.

”אני מתלבט“, אמרתי. ”תתלבט בחוץ, זה כבד לי“, אמר ירון. שלושה מבטים נוספים ננעצו בי בציפיה, ואני הרגשתי קצת לא יציב. ”מה קרה?“ שאל רפאל. ”אני לא בטוח שזה בסדר לקחת“, הסברתי, ”אנחנו יכולים לקחת כמה שאנחנו“. ”אל תדאג, עלי!“ אמר ירון. ”למה, זה שלך?“ שאלתי אותו.

”בשביל מה הסופגניות האלה אם לא בשבילנו?“ שאל רפאל, ”שתיים לכל אחד“. ”תשחרר“, הצטרף קובי. נותרתי תקוע. אחד מול שלושה. מעט מול רבים. מאיפה המכבים שאבו את הכח שלהם?

”יאללה, תחזירו את הארגזים שלקחתם! הם לא שלנו“, קראתי בקול שניסה להיות בוטח, וניסיתי להפעיל לחץ נגדי. זה היה קצת מצחיק, כי לא הורדתי את הארגז שלי תוך כדי הדיבור.

הם שתקו. העיפו מבטים מאחד לשני. קיבלתי אומץ. ”זה לא שלנו. אתם רוצים - תקראו למישהו אחר“. ”אין מישהו אחר“, אמר ירון. ”אני לא לוקח“, החזרתי לו. השבתי את הארגז למקום ופסעתי החוצה.

עברתי על פניהם של רפאל וקובי העומדים, וחלפתי גם על פני ירון. חטפתי בעיטה. ”אחחח! מה עשיתי לך?“ קראתי. ”כלום“, הוא אמר. חזרתי לחדר בפנימיה.

אחרי רבע שעה בחדר, קיבלתי טלפון מהמדריך: ”איפה אתה?“ ”בחדר“. ”בוא, לא סיימנו את הפעילות“. ”אתה יכול את הסופגניה שלי“, אמרתי לו. לא התחשק לי לעלות להיות עם כולם. נקודה קטנה של עצב שאבה אותי לתוכה.

”תקשיב“, הוא אמר אחרי כמה שניות של מחשבה, ”אתה בא לכאן עכשיו בבקשה. זה לא נתון לויכוח. אני מחכה לך“, הטלפון התנתק.

נותרתי לבהות בחדר עוד שלוש שניות, ואחר כך עליתי לאט לחדר ההרצאות. יום לפני זה קיבלתי משחר שחרור מיוחד, ולא רציתי שייווצר חיכוך.

פתחתי את הדלת של חדר ההרצאות ונכנסתי. ”קבלו את שמריהו המכבי“, קרא שחר בעליזות. כולם מחאו כפיים. ”מה יש?“ הרמתי מבט שואל. שחר הצביע למחשב הנייד שהיה על השולחן. התקרבתי והצצתי.

”זה היה מתוכנן? צילמתם את זה!“ אמרתי. שחר חייך. ”ה-קטע של הפעילות היה ליצור נסיון של מעטים מול רבים בשטח, ואחר כך לעורר עליו דיון, ואתה עמדת בנסיון ממש בכבוד“.

עמדתי המום. שחר העמיד אותי בנסיון! וכולם ראו אותי?! ואם הייתי נכנע? ”אתה היית חלק מזה?“ שאלתי את ירון. ”הכל היה מתוכנן“, אמר שחר. ”גם הבעיטה?“ שאלתי. ”לא, זה משלי“, אמר ירון.

                                                                                                שב“צ שלום, שמריהו. 

השארת תגובה