תענוג

נעשה סיכום קצר של מה שלמדנו בינתיים, פחות או יותר, טוב? נתפוס את הדברים המרכזיים, ובגלל שזה בקצרה, יותר קל לזכור אחר כך.

סבבה.

אז אמרנו שמטרת ועיקר החיים שלנו זה עבודת ה', לנסות להדבק בו ולהתקרב אליו על ידי התורה והמצוות. בגלל שזה טעם החיים, כדאי להשקיע בזה הכי הרבה. ואגב, במדרגה מאוד עליונה (שיש דרך ארוכה עד אליה, אבל זה בידיים של כל מי שרוצה להתקדם לשם) - מגיעים למצב שכל המעשים מכוונים לנקודה הזו: להתקרב לה' ולברוח ממה שמרחיק ממנו.

והצדיקים שבמדרגה הזאת לא נהנים מהעולם והחיים? רק עבודת ה' בראש שלהם?

מי אמר שעבודת ה' סותרת הנאות? עונג שבת זה לא הנאה?! בפורים לא כיף לך?! ההבדל הוא במטרה. אותם צדיקים נהנים, אבל המטרה שלהם היא לא עצם ההנאה, אלא גם ההנאה משרתת את היעד הגדול שלהם לדבוק בה' בכל חלקי חייהם. על ידה הנפש והגוף שלהם יהיו יותר פתוחים ונוטים לעשות את רצון ה', הם יוכלו לעבוד אח"כ את עבודת ה' בנחת ושלוה. אגב, כשההנאה לא בראש אלא כמסייעת, גם מהצד הפיזי נהנים יותר! אבל זה לא מה שבראש שלהם. יש להם הנאות גדולות יותר. ההנאות הרוחניות הרבה יותר מענגות מאשר הפיזיות.

אני לא מסכים. לאכול גלידה הרבה יותר כיף מאשר ללמוד.

תראה: תינוקות רעבים בוכים בשביל לקבל מטרנה, נכון?

כן. למרות שהטעם שלה לא משהו. פעם טעמתי ממנה, וחיפשתי משהו להעביר את הטעם...

בדיוק. זה העניין. ולמה התינוקות אוהבים מטרנה? כי רק אותה הם מכירים. הם חושבים שזה הדבר הכי טעים שיש.

מסכנים, לא יודעים מה זה אוכל טעים.

אממ... גם אנחנו קצת תינוקות כאלה. אנחנו שומעים רבנים שמספרים שתענוגות העולם הזה הן הבל, וחושבים לעצמנו: "הרב אולי אומר את זה כי הוא אף פעם לא ראה סרט טוב"... אנחנו תקועים ברמת ההנאות הגשמיות, ולא קולטים שיש רמה אחרת של הנאות. רמה שלא הכרנו. הנאות רוחניות. אנחנו תקועים במטרנה, ולא מבינים שיש גם אוכל אמיתי.

אבל זה לא אותו דבר, כי אני כן לומד, מתפלל ועושה מצוות, ובכל זאת זה פחות מהנה אותי ממגנום, למשל.

זה נכון. אנחנו טועמים קצת חוויות רוחניות - לפעמים בלימוד טוב, או בתפילה שהצלחנו להיכנס אליה פנימה, אבל זה רק קצה-קצה הקרחון. כשהתינוק גדל קצת, נותנים לו גם קצת אוכל מוצק, אבל גם זה לא האוכל הכי טעים שיש, נכון? גם החוויות הרוחניות שאנו חווים הן לא השיא. יש גדולות יותר.

אבל גם אצלנו אפשר למצוא את זה. אתה יותר תשמח ותהנה לאכול בעצמך ארטיק, או לתת אותו לילד פגוע ולראות את העיניים שלו נדלקות? ההנאה מהבעת הטוב שבך בפועל – מסיפוק הצרכים הרוחניים שלך – הרבה יותר גדולה מההנאה מסיפוק הצרכים הגשמיים שלך.

וככל שמתחברים יותר לנשמה, נהנים מזה יותר ויותר, עד שמגיעים ל"אחת שאלתי... אותה אבקש... שבתי בבית ה'". לא מתעניינים בפחות מזה.

אגב, אם כבר מדברים על שאלות, גם לי יש שאלה אחת: מתי מגיעים כבר לזהירות, זריזות וכל זה?

ביקשת? קיבלת. בלי נדר, עוד שבוע.

השארת תגובה