טיול שקיעה

בחנוכה יצאנו לטייל כמה חברים. להכיר את מרחבי ארצנו הקדושה ולחפוֹשׁ קצת. תכננו לצאת בשמונה בבוקר כדי להספיק לחזור להדלקת נרות.

תכנונים לחוד ומציאות לחוד. בשמונה וחצי הגעתי לנקודת הירידה לנחל. הייתי שם לבד. חוץ מכמה שפני סלע. שלחתי הודעה לקבוצת הוואצאפ ”טיול חנוכה“: ”איפה אתה? לא רואים אותך“. אחרי רגע שניים שאלו את אותה הודעה: ”מי שם?“. ניסיתי לצלם את שפני הסלע.

עד עשר ורבע כולנו היינו שם. שפני הסלע בטח כבר היו כמעט בסוף המסלול, אבל לנו יש את הקצב שלנו. ”כולם כבר אחרי ארוחת בוקר?“ מלאכי בירר. כולנו חוץ מאלישיב כבר אכלנו. אלישיב התנדב לאכול קרקרים בדרך כדי לא לעכב את כולנו.

”אנחנו הולכים במסלול הכחול“, ליאור - הטיילן שבחבורה - שיתף את כולנו, למקרה שיפספס את ציוני הדרך ואחד מאיתנו יקלוט אותם רגע לפני שנמשיך לטייל למקום אחר.

איך מטיילים שבעה חבר‘ה? שניים מקדימה, צועדים, שלושה באמצע, מדברים, ועוד שניים מאחורה, מסתכלים.

בהתחלה הפערים היו קטנים. עם הזמן, הבדלי הקצב יצרו מרחק של עשרים מטרים בין קבוצה לקבוצה. ”הי!“ עצרתי את כולם, אנחנו הולכים ביחד לטיול, או כל אחד עם עצמו?“ ”אז עכשיו כולנו נצעד בשלשות ונעשה ’שמאל ימין‘!“ קרא משה. ”אל תגזים, אבל מצד שני אנחנו קבוצה“, אמרתי. הראשונים חיכו לשניים מאחור, שהגיעו אל שאר הקבוצה לאיטם.

כעת הלכנו יחסית ביחד, והיה דווקא ממש נחמד. נוצר דיון, שכמעט כולם השתתפו בו, על שימוש בלוח הלועזי. רק ליאור לא נטל בו חלק. הוא היה עסוק לבדוק משהו באינטרנט שלו, רגע לפני שהקליטה נגמרת.

”אנחנו אמורים להספיק את הקו של שתיים בצהרים לירושלים!“ הוא קרא בקול, והשתיק לרגע את שלושת החבר‘ה שדיברו. כשהוא קלט מה קרה, הוא התנצל: ”אה, הפרעתי לחכם באמצע? סליחה. תמשיכו...“

הם לא זכרו איפה בדיוק הם היו. הוא ניצל את המומנטום והמשיך: ”נספיק את האוטובוס אם נתפוס קצב“. הוא התחיל לצעוד במהירות, והותיר מאחור ששה חבר‘ה שעברו לדבר על ”אובמה ימח שמו“. ”למה ימח שמו?“ ”למה על כל דבר שאני אומר אתה צריך לחלוק?“

”חבר‘ה, אנחנו רוצים להספיק הדלקת נרות?“ ליאור חזר אלינו. ”אנחנו עכשיו בטיול. רוצה לרוץ? רוץ!“ קרא לו מלאכי, ”זה דבילי לצאת לטיול כדי להספיק לסיים אותו“. ”אבל קבענו שעה, היה לנו תכנון“, אמר ליאור. ”לא יצא... תדליק כשתגיע. גם אז יש פרסום הנס“, אמרתי לו.

”ומה יעשו הספרדים פה שלא מדליקים? האוטובוס אחר כך רק בשלוש. אני לא יודע אם נצליח לתפוס טרמפים לכולנו לירושלים“, קרא ליאור. ”אבא שלי מדליק עלי“, קרא שילה, שהתברר שהוא הספרדי היחיד בינינו.

משהו בלחץ השתחרר. צהריים אכלנו בנחת, ואפילו הצטלמנו על רקע עץ אזדרכת ענק (לא יודע איך נראה אזדרכת, אבל איך שהעץ הזה היה נראה, זה חייב להיות הוא...)

המשכנו ללכת. פגשנו בצב. ליאור לקח אותו איתו. ”עזוב אותו בשקט, למה אתה מציק לו?“ שאל אותו אלישיב. ”אני עוזר לו להגיע לסוף המסלול. ככה הוא יגיע לשם רק בפורים“.

”אבל ככה הוא סגור בתוך השריון שלו ולא יכול ליהנות מהנוף“. חייכתי, ”תן לו לזחול בטבע החופשי לאן שהוא רוצה...“

ליאור שחרר את הצב, וקרא: ”הי, שפני סלע עושים שנ“צ“. הסתכלנו. הטיילנים שיצאו לנחל על הבוקר הספיקו לטייל בנחת וגם לתפוס מנוחה אחרי ארוחת הצהריים.

הם לא התעוררו מהפלאש. לקבוצת הוואצאפ ”עד השקיעה!“ נבחרה תמונה חדשה.

                                    שב“צ שלום, שמריהו.

השארת תגובה