כועסת עלי(ה)

זו צוריה. יש לי חברה שנורא מרגיז אותי לראות אותה. כשאני רואה אותה, משהו בתוכי קופץ. היא מבולגנת כזו. השולחן שלה בכיתה - ערימות של ספרים ודפים, ומגדלים של חצאי מחברות.

אתמול פגשתי אותה, וזה עוד פעם הקפיץ אותי. אולי גם עיקמתי קצת את הפנים, כי היא שאלה אם הכל בסדר אצלי. חזרתי הביתה, ודיברתי על זה עם אמא שלי. אמרתי לה שיש מישהי שכשאני רואה אותה, אז משהו בתוכי קופץ. ולא משמחה.

היא ביקשה ממני לספר קצת עליה, אבל בלי לחשוף שום פרט שעלול לגרום שהיא תזהה על מי אני מדברת. חשבתי קצת מה לומר, ואז אמרתי לה שהשולחן שלה בכיתה נראה הפוך, וגם התיק שלה (שהריצ‘רץ‘ שלו תמיד חצי פתוח) מפוצץ בדברים בחוסר סדר.

אמא הסתכלה עלי בריכוז, והנהנה בהבנה. היא שתקה קצת, כדי להיות בטוחה שסיימתי את המשפט, ואז היא שאלה: ”וכשאת רואה מישהי כזו, שיש לה כאלה ספרים זרוקים, מה את חושבת לעצמך עליה“. ”מה הכוונה?“, שאלתי. ”תני לה כותרת, למישהי כזו“, היא הציעה, ”מישהי כזו הוא...“. ”...מבולגנת“, השלמתי את המשפט. ”ואם יש מישהי מבולגנת, אז מה את חושבת עליה? מה יש לך לומר לה?“, היא שאלה.

 ”תסדרי את עצמך“, אמרתי, ”תהיי בנאדם נורמלי, לא זרוק“. ”מי שמבולגן הוא לא נורמלי? הוא זרוק?“ ”סוג של...“, עניתי.

אמא שתקה קצת, ואז אמרה: ”תביאי לי בבקשה מראה וקצת גואש“. הבאתי לה. פינת יצירה... היא לקחה קצת גואש, ו... צבעה לי קצת את הלחי.

נדהמתי. אני כבר לא ילדה קטנה, ואמא שלי בכלל לא ילדה קטנה! צחקתי במבוכה. היא גם צחקה קצת. ”אמא!“ ”גם בי יש ילדה שובבה קצת, מה, לאמהות אסור?“, היא שאלה.

”עכשיו“, היא הוסיפה, ”תביטי שניה במראה“. ראיתי בה צוריה צבועה. ”קחי בבקשה טישו, ותנקי את מי שנמצא בה“.

אין לי בעיה עם משחקים, אבל אני לא הולכת לעשות סתם דברים. ”אני לא אצליח לנקות אותי דרך המראה“, אמרתי. ”נכון. אז לכי בבקשה מהר לשטוף את הלחי במים, לפני שיישאר לך כתם של צבע...“, אמא חייכה.

כשחזרתי, היא אמרה לי: ”לפעמים אנחנו רואים דברים אצל אנשים אחרים, ובאמת הדברים האלה נמצאים גם אצלנו. אני למשל ראיתי מישהי בסופר שעומדת וצועקת על הקופאית, וקצת הקפדתי עליה. חשבתי לעצמי איזו חסרת נימוס היא. אחר כך חשבתי לעצמי שבעצם גם בי יש טיפ-טיפה חוסר נימוס, במקרים אחרים. אצלי זה אולי יותר עדין, אבל עדיין זה קיים“.

”אבל למה זה מכעיס אותנו?“, שאלתי. ”כי זה מזכיר לנו אותנו, ואת החסרונות שלנו“, אמא הסבירה, ”וגם לנו יש קצת ’חסינות‘, ואנו לפעמים מדחיקים את הכעס שלנו על עצמנו, והוא מתפרץ כשאנו רואים את החסרונות האלה אצל אחרים“.

”אז זה אומר שגם אני קצת מבולגנת?“, שאלתי. ”לכי שניה לחדר שלך“, היא ענתה. חסכתי לעצמי את הטיול. ”מבינה“...

”ובמקום לכעוס על אחרים, אפשר פשוט לנסות לנקות את עצמנו. ככה גם לא נכעס עליהם, וגם נהיה נקיים“, היא הציעה.

”וחוץ מזה“, הוסיפה, ”גם אם את לפעמים מתנהגת בחוסר סדר, אל תצמידי לעצמך כותרות. אל תחשבי על עצמך שאת מבולגנת, ולא בן אדם לא נורמלי וזרוק. את בחורה טובה, שלפעמים מתנהגת לא כמו שצריך. ואת לא רוצה בזה, ועובדת על זה. תביטי על עצמך במבט רחב יותר“.

                                    שב“צ שלום, צוריה.

השארת תגובה