ואומר לו: גדל!

יום שלישי. חוזר הביתה. יחד איתי יוצא גם יהושע מהישיבה. הוא הצטנן קשה וצריך לחזור הביתה.

אנחנו מכורבלים כל אחד בתוך מעילו, שנינו ביחד בגשם. היד לא מוציאה את הפלאפון מהכיס מחשש קפיאה. שנינו עומדים ושותקים ביחד. טיפות מכל עבר, מצטרפות כבר לשלוליות.

ישתבח שמו של מי שנותן לנו גשם ויבורך מי שבנה את הטרמפיאדה הזו. שנינו עמדנו תחת קורת הגג המוצקה, ורק כשהגיעו  פנסים על גלגלים הגחתי לרגע מהמחסה כדי להושיט אצבע לכיוון הכביש.

היה טפטוף של מכוניות, אבל אף אחת לא עצרה לטרמפיסטים הקופאים בגשם. ”תגיד, ביטלו את הטרמפים היום? למה לא עוצרים?“ שאל יהושע. ”אי אפשר לדעת“, שיניי נקשו בתגובה, ”אולי הם ממהרים לאנשהו“. ואולי לא.

הרמתי מבט לשמים, מנסה להתחקות במבט אחר מקור הטיפות. קצת שעשוע במצב הרטוב לא יזיק. היה קשה להתחקות אחריו. אז הבטתי ישירות בגשם – בשפע הזה, שכשהוא יורד עלינו, אנחנו מתכווצים קצת.

”אוף!“ יהושע הפר את הדממה, ”למה יש עכשיו גשם, ולמה בדיוק כשאני צריך לצאת החוצה?“ ”למה?! תשאל את השמים“, עניתי לו. באמת שלאלוקים הפתרונים. ”ואיך אשמע את התשובה?“ הוא חייך מתוך המעיל. ”אולי מתוך עצמך“, עניתי.

”תנסה“, דחקתי בו. הוא לא ניסה. רק כבש את עיניו בקרקע. לפתע תקף אותו שיעול חזק שהסתיים בעיטוש. ”יש לך טישו אולי?“ הוא שאל, ”נגמר לי המלאי“. הושטתי יד לכיס, ואז לכיס השני. שלילי.

”מה אני אעשה עם זה?“ הוא שאל. ”מה שלא הורג – מחשל“, שלפתי ברגע, וברגע שאחר כך תפסתי את עצמי שאולי זה לא המשפט המתאים במצב כזה. למרות שזה מחשל.

שוב זוג פנסים. שוב יצאתי מהמחסה. ברכת שמים פגשה בראשי. מבעד לשריקת הרוח שמעתי את קולו של יהושע: ”יש לי! אתה יודע מה זה גשם? זה כשהשמים יורקים עלינו“. תיקנתי אותו: ”השמים בוכים על זה שלמטה חושבים שיורקים עליהם“.

השתררה שתיקה. ”ברוך ה‘ שיש גשם. עדיף מאשר בצוֹרת“, ניסיתי לעודד את רוחו. הוא, מצדו, היה עסוק בלאלתר פתרון לבעיית הטישו. לא הגיב. ”לא תמיד נעים לקבל את הגשם, אבל השמים מביאים לנו חיים. כמו לידה, שיש צער, כואב, ונולד תינוק חדש“, אמרתי.  

”איזה תינוק יצא מזה?“ הוא שאל. ”זה היה משל“, הסברתי. ”אני יודע“, הוא התרגז עלי, ”אני מתכוון: איזה דבר טוב יצא מזה?“

”באמת שאני לא יודע“, אמרתי, ”אבל אני בטוח שיצא מזה“. ”כן, אבל מה?“ הוא שאל. ”בננות ותפוזים“, עניתי, ”או עוד כמה סנטימטרים לכנרת שלך“. 

גשם יורד משמים. האדמה שמחה, לי קצת קשה לשמוח בקור הרטוב הזה, אבל בפנים גם לי שמח. יהושע ואני מכורבלים. בצבא אצטרך להיות במצבים קשים יותר. אז, בעזרת ה‘ אהיה גם יותר חזק. עכשיו אני מתחזק.

                                    שב“צ שלום, שמריהו.

השארת תגובה