לשם מה לחיות?

זו צוריה. השבוע הייתי צריכה לנסוע לבר מצווה של בן דודי, ערן. לא היה מקום באוטו לכולם, אז אני הייתי צריכה להגיע באוטובוס.

נסעתי לירושלים, עליתי לאוטובוס, מצאתי מקום פנוי, הנחתי את הראש וניסיתי לתפוס שעות שינה. אתמול הלכתי לישון מאוחר, ואני צריכה להיות קצת עירנית בבר מצווה של ערן.

”אז את שומעת?“ בחורה נמוכת קומה שאלה אותי בפנטומימה תוך כדי שיחה אם פנוי לידי, ”אני מה זה לא הייתי בקטע, אבל פתאום היא עושה לי כזה…“. ניסיתי לשנות תנוחה כך שהאוזן תיסתם באלגנטיות. ללא הצלחה.

”אז תמסרי לגל, טוב? אין לי בטריה בגרוש. תודה. יאללה, ביי“. עיניי היו חצי עצומות וניסיתי לעצום גם את חציין השני. ההיא הסתכלה מסביב, ובסוף פנתה אלי: ”היי“. ”היי“, פקחתי עיניים. ”את נוסעת הרבה בקו הזה?“ ”האמת שלא“, עניתי, ”פעם ראשונה“.

”איך קוראים לך?“ היא סידרה את המעיל שלה. ”צוריה“. ”צוריה?“ היא התפלאה. ”כן“, חייכתי, ”איך קוראים לך?“ ”ים. מה המשמעות של צוריה?“ ”י-ה זה כאילו ה‘, כלומר ה‘ הוא הצור, המבטח שלי“. ”אה, יפה“, היא הנהנה.

”כמה אחים יש לך?“ היא שאלה. ”כמה אחים, או איך קוראים להם?“ חייכתי בשובבות. ים צחקה: ”גם וגם“. ”לבכור קוראים אביעד“, פתחתי. ים הנהנה, ”כאילו שאבא שלי יישאר לעד?“ ”אבא שלי נשאר לעד“, אמרתי, ”כאילו – אבא שבשמים…“.

”אוקיי, ואחריו?“ היא שאלה. ”אחריו יש שני תאומים, שמריהו ואלישבע“. חיכיתי לראות את התגובה. ”אלישבע אני מכירה“, היא אמרה, ”יש לך תמונה שלהם?“ ”האמת שלא. יש לי פלאפון ישן“, אמרתי. ”אה, חבל, ומי אחריהם?“

”אני, ואחרי יש אחות בשם תאיר“… ”תאיר כמו תלך, תדליק?“ ”תאיר כמו תאיר. אחר כך יש עוד שני בנים, דביר ונתנאל“. ”בטוחה שאין עוד אחד?“ היא צחקה, ”כמה אחים אתם?“

”תספרי…“ הזמנתי אותה. ”אממממ“, היא שלפה אצבעות עם לק אדום, ”אמרת שיש לך אח גדול… אליעד קוראים לו?“ ”אביעד. נכון, ואחר כך יש…“ ”אלישבע ותאום שלה, ואז את… ועוד אחות ואח קטן?“

”ועוד אח יותר קטן, תינוק“, השלמתי. ”שבעה אחים במשפחה?“ העיניים שלה הביעו ים של פליאה. ”למה, לכם יש שלושה עשר?“ שאלתי.

”איזה… הלוואי היה לנו חמישה. יש לי אח אחד קטן“, היא אמרה, ”גל“. ”ואיך זה להיות שני אחים?“ שאלתי. ”אני לא מכירה מציאות אחרת“, היא אמרה, ”אבל הרבה אחים זה בטח הרבה בלאגן“. ”זה יותר חי“, אמרתי, ים שתקה. פתאום התחשק לי להתקשר לאמא.

”מה נשמע?“ שאלתי. ”ברוך ה‘. איפה את בדרך?“ ”איפה אנחנו?“ שאלתי את ים. ”לא יודעת, איפשהו בדרך“… ”איפשהו בדרך“, עניתי לאמא שלי, ”אתם כבר הגעתם?“ ”גם אנחנו בדרך“, אמה לי אמא, ”ואלישבע רוצה לשאול אותך משהו“.

היה בא לי לנתק. היתה לי תחושה מה הולכת להיות השאלה. ”תגידי, איפה החצאית הכחולה עם הפסים שלי?“ אלישבע עלתה על הקו. ”לא זוכרת“, גירדתי בפדחת שאין לי. ”יותר את לא נוגעת לי בבגדים, שומעת? ביי“, היא ניתקה, לפני ששמעה את ה”להתראות“ שלי.

דממה נותרה תלויה באוויר. ים היססה רגע, ”ואיך זה להיות שבעה אחים? אמרת שזה חי“. שתקתי. ”אני מנסה לדמיין  לעצמי את המשפחה בהרכב חסר, להיות חמישה אחים“, שיתפתי אותה. ”לא“, אמרתי לבסוף, ”זה עולם אחר“.

זה לא תמיד הכי פשוט, אבל לא הייתי מותרת על אף אחד מהאחים שלי. לא הייתי מוותרת על חלק מהחיים שלי.

                                    שב“צ שלום, צוריה.

השארת תגובה