על איך ולמה

שלום לכולם, זו צוריה. למי שכבר יודע ולמי שעכשיו יידע - אני לא נכנסתי להדרכה, אלא לגרעין חב“ב. אבל יש לי חברה טובה מדריכה, קוראים לה אושרת, והיא משתפת אותי בכל מיני דברים בהדרכה.

”מה המצב?“ שאלתי השבוע את אושרת. ”חצב“, היא חייכה בעליזות. ”מה משמח בחצבים על הבוקר?“ ”לא משמח, אבל אם כבר חצב, עדיף חצב עם חיוך מאשר עם דיכי על הפנים, לא?“

”לפעמים עדיף לא להדחיק מה שאת מרגישה אלא לחוות את זה. אם מבאס, תתבאסי“, אמרתי את דעתי. היא עצרה לרגע, וברגע אחריו הפנים שלה קדרו. ”לא, לא, אל תתבאסי... מה קרה?“ בעצמי נבהלתי ממצב רוחה.

”השבט“, היא נאנחה. ”מה קרה? את רוצה חילוף?“ זה היה תורי לחייך. ”לא, נתמודד“, היא אמרה. ”עם מה? מה הסיפור?“ שאלתי. ”בחודש ארגון היו לנו שלושים חניכות, ועכשיו יש בקושי שתים עשרה! את קולטת?“

”וואי, מבאס“ הסכמתי איתה, ”יש לך רעיון ממה זה?“ ”האמת שלא“. ”אולי תשאלי את החניכות“, הצעתי. ”אולי... אנחנו חושבות איך להחזיר את השבט לגודל המקורי שלו. זה לא הגיוני. לפני כמה זמן היה חודש ארגון?“

”יש לכן רעיונות מה לעשות כדי להחזיר חניכות?“ שאלתי. ”חשבתי לעשות ערב סרט ושוקו, נראה לי שכולן יבואו לזה“, היא אמרה. הנהנתי בראשי. היא גירתה אותי. באותו רגע באמת היה בא לי שוקו. אבל איפה אני אמצא עכשיו שוקו באמצע האולפנה? לקפוץ הביתה? חתיכת סרט...

הצעתי לאושרת לבוא איתי לקיוסק של השמינית. הלכנו. בקיוסק ישבה שמיניסטית וראתה סרט בפלאפון. ”איזה סרט זה?“ שאלה אותה אושרת. אני ניגשתי למקרר והוצאתי שוקו. בדרך לדלפק בדקתי את התאריך. ”הי, עובר לזה התאריך מחר“, דיווחתי למוכרת.

”אז תקני היום“, היא אמרה, ושבה לשקוע בסרט. ”ומה עם שאר השוקואים? גם התאריך שלהם עד מחר?“ התחלתי לבדוק. ”זה עסק של הקונות האחרות, את רוצה לקנות? ששה שקלים“. ”מה?! איזה מחיר מופקע! פשוט גזל“.

”לא רוצה, אל תקני“, פלטה ההיא. נשארתי לעמוד, כועסת, מנסה לחשוב מה אני עושה. לשלם להן ששה שקלים על שוקו? המוכרת הזאת עלתה לי על העצבים. שישימו מוכרות יותר נורמליות אם הן רוצות שיקנו אצלן!

העפתי מבט על השוקו. כיתוב בולט בישר לי שיש בו פחות סוכר וכמעט מאה אחוזים חלב. מי רוצה חלב? אני רוצה שוקו! מה כר ביקשתי? שקית שוקו פשוטה...

לפתע תפסתי את עצמי. רגע, למה אני בכלל רוצה שוקו? כדי להרגיש נעים. אבל איך שאני רוצה לגרום לעצמי להרגיש נעים, דווקא עושה בדיוק ההיפך, עם כל העצבים האלה. אז עדיף כבר לוותר על השוקו הזה וזהו!

”בואי“, אמרתי לאושרת. ”שניה“, היא היתה מרותקת לסרט, ”תלכי, אל תחכי לי“. ”טוב, תישארי כאן!“ אמרתי לה בכעס ויצאתי.

שניה אחר כך היא באה אחרי. ”מה קרה?“ היא שאלה. ”סתם, עצבן אותי כל העניין הזה עם השוקו. העדפתי בסוף לוותר על זה“. אושרת הנהנה, אם כי אני בטוחה שהיא לא קלטה מה היה העניין עם השוקו. ”נראה לי מצאתי רעיון טוב לסרט“, היא אמרה אחרי רגע.

”איזה סרט זה היה?“ שאלתי אותה. היא אמרה את השם שלו. ”את זה את רוצה להראות לחניכות שלך?! שמעתי שהוא מאוד בעייתי, בלשון המעטה. אם כי הוא מצחיק... ראית אותו עכשיו בעצמך, לא? הוא נראה לך סרט טוב?“ אושרת שתקה. ”נראה לי אני אראה להן אותו בכל זאת. זה ימשוך בנות לבוא“, אמרה לבסוף.

”את רוצה להגדיל את השבט, ואת מנסה לחשוב איך לעשות את זה. אבל תשאלי רגע את עצמך - למה בכלל את רוצה להגדיל את השבט? למה חשוב שבנות יבואו לסניף?“.

                                    שב“צ שלום, צוריה.

השארת תגובה