החיים ממשיכים

השבוע פגשתי את רונן, המדריך שלי. הוא הציע שנלמד. סירבתי. ”מה קרה? אתה נראה מבואס“, הוא אמר. סיפרתי לו שנכשלתי במשהו.

"מכיר את החוברות 'בשביל הנשמה'?" הוא שאל. "ראיתי אותן מבחוץ“, עניתי, ”למה?" "חוברות מעולות. כבר לא מוציאים אותן“, אמר רונן, ”אבל אני זוכר שפעם היינו לומדים בהם קבוצה בישיבה שלנו. אתה יודע איך הן התחילו?" "לא". "הן התחילו בפיגוע".

"איזה פיגוע?" שאלתי. "בְ‘מרכז‘. אתה זוכר שמחבל רצח שם שמונה תלמידי ישיבה בר"ח אדר לפני שש שנים?" "כן. אז החוברות האלה לזכרם?". "כן".  

"דווקא החסרון של התלמידים הצמיח את המפעל הענק הזה". ”אתה רוצה שארים פרוייקט בגלל הנפילה?" שאלתי. "לא", הוא אמר, "אם כי זה יכול להיות רעיון מעניין - להחליט שאחרי כל חטא עושים מעשה טוב, כך שאם נפלנו - תמיד ניתן מכת נגד ליצר שפגע בנו".

"אז לְמה כן התכוונת?" שאלתי שוב. "אני מתכוון שתיקח את הכאב הזה, ו..." הוא חיפש את ההמשך. "יש לי רעיון", הבריקו לו העיניים, "יש לי בבית סרט גמר שעשו באולפנה של אחותי. תבוא אלי הערב, בערך בתשע-עשר, וזה יסביר את העניין יפה מאוד".

גם לבקר אצל רונן, גם לראות סרט וגם למצוא תשובה? שלוש פעמים "כי טוב". הייתי אצלו בתשע. הסרט דיבר על משפחה ששכלה בן בפיגוע של מחבלים מול סיור של צה"ל. האמא דברה על ההתמודדות עם הכאב ונפילת הבן. היא סִפרה שגם אחיה נפל כחייל במלחמת יום הכיפורים.

אמא שלה, הסבתא, נכנסה לאבל עמוק. לא הצליחה להשתחרר מהכאב על הבן. אפשר לומר שביום שבו הבן נפל, המשפחה כולה נקברה איתו תחת מצבת אבן דוממת. כנערה, האחות הצעירה החליטה שאצלה יקום בית שמח. בגיל 21 היא התחתנה והקימה בית.

"לא האמנתי באותם צהריים", ספרה האם בסרט, "ראיתי אותם שוב, שליחיו הקשים של רבש"ע. ’לא עוד הפעם‘, מיררתי וברחתי לחדר. הם דפקו בדלת ובעלי פתח. הודיעו לו שבנו נפל במאבק מול מחבלים. לא יצאתי מהחדר. לא האמנתי שזה ישוב לחיי. וזה שב".

האֵם מספרת בסרט שהיה לה מאבק לא פשוט להצליח לחזור לשגרה, אבל לא היה לה צל של ספק לרגע שזאת תהיה הבחירה שלה.

"המוות קרה. רבש"ע ראה שהגיע הזמן לקטוף את השושנה הזו ולהצמיח אותה בגן עדן. עכשיו זאת רק השאלה איך אני ממשיכה להצמיח את גן השושנים שאצלנו בבית".

הבן שנפל היה מתנדב המון כנער. הוא היה עוזר למשפחות ולנערים בשכונה. אותה אמא לקחה את הכאב שלה לכיוונים של עשייה והקימה ארגון עירוני של התנדבויות נוער להמשך דרכו.

הארגון שהאם הקימה, ”ובחרת בחיים“, היה מרשים, אבל יותר מכל הרשים אותי שחיי המשפחה שלה המשיכו להיות שמחים, מלווים בכאב הזכרון על הבן שלא איתם.

בסוף הסרט רונן שאל אותי: "אתה יכול לנסות לקחת את הכאב על החטא לעשיה חיובית? לחזק את הברית שלך עם אלוקים ע“י לימוד תורה ועשיית חסד?“ ”נראה לי שכן“, עניתי, וחשבתי על עוד דרך להוציא מפה טוב.

מצאתי. ”אני חושב שמה שהפיל אותי היה רצון חזק לעשות לעצמי טוב. אולי בירור עם עצמי מה באמת טוב לי, יביא אותי לשוב לדרך, ולהמשיך אותה נכון ליעד“.

חשבתי גם שאת העזות הרעה של החטא אפשר לקחת ולעשות איתה את מה שנכון וטוב בלי לפחד מאף מתנגד בעולם. אמרתי לרונן. הוא אמר שזה אפשרי. אני לא חי בסרט. אמרתי לו: ”אם כבר - אני אולי חי את הסרט“.   

שב"צ שלום, שמריהו.

השארת תגובה