פרשת ויקהל פקודי

%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%94%d7%9c-%d7%a4%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%99-pdf

פרשת ויקהל פקודי

מבצלאל בן-אורי לבית הספר לאמנות בצלאל / מאת: טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

משה מצווה על בצלאל בן-אּורי ועל אהליאב בן-אחיסָ מָ ך לבנות את המשכן. ואכן, השניים מוזכרים לאורך תיאורי עשיית המשכן וכליו: וַ ּיֹאמֶ ר מֹׁשֶ ה אֶ ל־ּבְ נֵ י יִ ׂשְ רָ אֵ ל רְ אּו קָ רָ א ה‘ ּבְ ׁשֵ ם ּבְ צַ לְ אֵ ל ּבֶ ן־אּורִ י בֶ ן־חּור לְ מַ ּטֵ ה יְ הּודָֽ ה: וַ יְ מַ ּלֵ א אֹתֹו רּוחַ אֱ -ֹלהִ ים ּבְ חָ כְ מָ ה ּבִ תְ בּונָ ה ּובְ דַ עַ ת ּובְ כָ ל־מְ לָ אכָֽ ה: וְ לַ חְ ׁשֹב מַֽ חֲ ׁשָ בֹת לַ עֲ ׂשת ּבַ ּזָ הָ ב ּובַ ּכֶ סֶ ף ּובַ ּנְ חֹֽ ׁשֶ ת: ּובַ חֲ רֹׁשֶ ת אֶ בֶ ן לְ מַ ֹּלאת ּובַ חֲ רֹׁשֶ ת עֵ ץ לַ עֲ ׂשֹות ּבְ כָ ל־מְ לֶ אכֶ ת מַ חֲ ׁשָֽ בֶ ת: ּולְ הֹורֹת נָ תַ ן ּבְ לִ ּבֹו הּוא וְ אָֽ הֳ לִ יאָ ב ּבֶ ן־אֲ חִ יסָ מָ ְך לְ מַ ּטֵ ה־דָֽ ן: מִ ּלֵ א אֹתָ ם חָ כְ מַ ת־לֵ ב לַ עֲ ׂשֹות ּכָ ל־מְ לֶ אכֶ ת חָ רָ ׁש׀ וְ חֹׁשֵ ב וְ רֹקֵ ם ּבַ ּתְ כֵ לֶ ת ּובָֽ אַ רְ ּגָ מָ ן ּבְ תֹולַ עַ ת הַ ּׁשָ נִ י ּובַ ּׁשֵ ׁש וְ אֹרֵ ג עֹׂשֵ י ּכָ ל־מְ לָ אכָ ה וְ חֹׁשְ בֵ י מַ חֲ ׁשָ בֹֽ ת )שמות לה, ל-לה(. דמותו של בצלאל בן-אורי, המתואר כבעל חכמה, תבונה ודעת בכל מלאכה, וכמי שהופקד על בניית המשכן על מלאכותיו השונות, שימשה מקור השראה לייסודו של בית הספר לאמנות בצלאל, הקרוי על שמו. בשנת התרס“ג (1903 )התקיימה פגישה בין בוריס שץ, מראשי האקדמיה לאמנות בסופיה, לבין בנימין זאב הרצל בעניין הקמת בית הספר לאמנות בארץ ישראל. לאחר זמן כתב שץ על הפגישה: שעה תמימה הרציתי לפניו את מחשבתי, הוא ביקש לדעת הכל בפרוטרוט [...] ’טוב, נעשה את הדבר‘, אמר בלחש, אבל בהחלטה. ואחרי הפסקה קצרה שאל: ’ואיזה שם תקרא לבית-ספרך?‘ - ’בצלאל‘, עניתי לו, ’בשם חכם החרשים הראשון שבנה לנו לפנים מקדש במדבר‘(בוריס שץ, ’בצלאל, תולדותיו, מהותו ועתידו‘, ירושלים 1910 ,עמ‘ ח). גם ההשראה האמנותית נלקחה דווקא מהקמת המשכן, המכונה בפי שץ ’המקדש במדבר‘, וכך גם הסמליל של ’בצלאל‘, שעוצב בידי האמן אפרים משה ליליין ובו שני כרובי המשכן; אלה חיזקו את החיבור בין בית הספר לבין המשכן, ורמזו לראיית ’בצלאל‘ כמעין מקדש אמנותי חדש. רעיון זה מתבטא גם ברומן האוטופי שכתב בוריס שץ ’ירושלים הבנויה, חלום בהקיץ‘. גיבור הרומן, בצלאל בן-אורי, לוקח את שץ לסיור בירושלים של שנות האלפיים, עיר שבה האמנות תופסת מקום מרכזי כל כך, עד שמוסד ’בצלאל‘ מנהל מאות סניפים והתאגדויות של אמנים ברחבי הארץ, ובית המקדש הבנוי על מכונו הוא למעשה מוזיאון ליצירות הרוח של העם היהודי. בשנת התרס“ה (1905)התקבלה בקונגרס הציוני השביעי בבאזל החלטה להקים את ’בצלאל‘. מטרת הקמתו הייתה להכשיר את בני ירושלים במלאכות שימושיות כדי לחזק את עצמאותם הכלכלית, וכן להיות מרכז שבו תתגבש אמנות יהודית פרשת ויקהל פקודי מבצלאל בן-אורי לבית הספר לאמנות בצלאל / מאת: טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני) מקורית, עברית וארץ-ישראלית, היוצרת סינתזה בין המסורת היהודית במזרח ובמערב, עם תרבותה המקומית של ארץ ישראל. כך יוכל להתהוות שינוי בולט בתחום האמנות בארץ. שנה לאחר מכן אכן הגיע שץ לירושלים, ובית הספר ’בצלאל‘ החל לפעול בכמה מבנים ברחוב החבשים. על הקמתו כתב אליעזר בן יהודה: בצלאל בא לברוא מלאכות חדשות בארץ, מלאכות אמניות שיש עליהן קופצים הרבה בכל הארצות [...] ומצד שני בצלאל בא לתקן את האומנות של האומנים היהודים שישנם פה מכבר, בזה שלמד ילמד אותם טוב טעם, שאמן יאמן את ידם בציור וברישום, למען יוכלו לעשות מלאכה יפה ומשובחה (’ההשקפה‘, יא בשבט התרס“ו, עמ‘ 2.) נוסף על היותו של ’בצלאל‘ בית ספר לאמנות, הוא שימש מרכז תרבותי בירושלים וניתנו בו הרצאות לקהל הרחב בנושאים שונים, התקיימו נשפים, נערכו תערוכות של עבודות התלמידים ועוד. בביתן מיוחד בשער יפו ובעשרות תערוכות בעולם היה אפשר לקנות את מיטב מוצרי ’בצלאל‘. אלא שהלכי רוח אמנותיים חדשים חדרו לארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20 , ומקומו של בצלאל הלך ונדחק לקרן זווית. בית הספר נקלע לקשיים כלכליים, ובשנת התרפ“ט (1929 )נסגר. בשנת התרצ“ה (1935 )נפתח מחדש, ולאחר גלגולים שונים ’בצלאל‘ מהווה עד היום מוסד חלוץ, יוזם ויוצר רב ערך בסיפורה של האמנות העברית, וממנו ממשיכים לצמוח אמנים ויוצרים בתחומים מגוונים.

השארת תגובה