פרשת ויקרא

קורבנות

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

הפרשה הפותחת את ספר ויקרא עוסקת בתורת הקרבנות: דַּ בֵּ ר אֶ ל בְּ נֵ י יִ שְ ׂרָ אֵ ל וְ אָ מַ רְ תָּ אֲ לֵ הֶ ם אָ דָ ם כִּ י יַ קְ רִ יב מִ כֶּ ם קָ רְ בָּ ן לַ ה’, מִ ן-הַ בְּ הֵ מה מִ ן-הַ בָּ קָ ר וּמִ ן-הַ צֹּ אן תַּ קְ רִ יבוּ אֶ ת קָ רְ בַּ נְ כֶ ם (ויקרא א, ב). בהמשך הפרק ובפרקים הבאים אחריו מופיע פירוט הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, וכן האפשרות להביא קרבן עוף וקרבן מן הצומח. עבודת הקרבנות התקיימה בירושלים במשך קרוב לאלף שנה, בתקופת בית המקדש הראשון והשני. הנביאים מתייחסים לכך, ומאוחר יותר גם מופיעים אזכורים בדברי חז”ל ובמקורות בני תקופת בית שני. כמה ממצאים ארכאולוגיים פותחים פתח להיכרות עם הוויית הקרבת הקרבנות בירושלים. בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בגן הארכאולוגי בירושלים מיד בתום מלחמת ששת הימים, נמצאה מול קשת רובינסון ידית גלילית של כלי אבן מתקופת הבית השני. השימוש בכלי האבן, שאינו מקבל טומאה, מעיד על הקפדה על טהרה לרגלי הר הבית. החריתה המופיעה על הידית, הכוללת כתובת עברית ואיור, מספרת על השימוש שנעשה בכלי. על הידית מאוירות שתי ציפורים הפוכות המייצגות בעולם הקדום מוות או הבאה לקרבן של המופיעים בציור. ואכן, קרבנות מן העוף הובאו לבית המקדש, כמו שמתואר בפרשתנו: אדם שצריך להביא קרבן אשם ואין ביכולתו הכלכלית להביא שה, יכול להביא את קרבן העוף, שני תורים או שני בני יונה וְ אִ ם- ֹלא תַ גִּ יעַ יָ דוֹ דֵּ י שֶׂ ה וְ הֵ בִ יא אֶ ת-אֲ שָׁ מוֹ אֲ שֶׁ ר חָ טָ א שְׁ תֵּ י תֹרִ ים אוֹ-שְׁ נֵ י בְ נֵ י-יוֹנָ ה לַ ה’, אֶ חָ ד לְ חַ טָּ את, וְ אֶ חָ ד לְ עֹלָ ה (ויקרא ה, ז). הכתובת העברית ובה האותיות ק’ר’ב’נ, מעידה על כך ששבר הכלי היה קשור בדרך כלשהי לפולחן המקדש ולעבודת הקרבנות. אמנם אי-אפשר לשחזר את צורת כלי האבן, אך על פי המשנה ברור שהיו כלי אבן רבים שעליהם כתובות או אותיות. ריבוי הכלים מחומרים שונים סביב הר הבית הביא לכך שנקבעו הלכות שונות המתייחסות לכתובות אלה: המוצא כלי וכתוב עליו קרבן: ר’ יהודה אומר אם היה של חרס הוא חולין ומה שבתוכו קרבן ואם היה של מתכת הוא קרבן ומה שבתוכו חולין (מעשר שני פרק ד משנה י). ממצאים הקשורים לקרבנות אפשר למצוא גם במסגרת מחקר ארכאוזאולוגי, העושה שימוש בשרידי בעלי חיים המתגלים בחפירות ארכאולוגיות, ובוחן בין השאר עדויות למקורות התזונה והפולחן של תושבי המקום. בירושלים נערכו חפירות ארכאולוגיות מסוג זה בשני אתרים, שמניחים שהיו אתרי אשפה בירושלים של ימי הבית השני, בגדה המערבית של נחל קדרון ובצומת בריכת השילוח. ממצא העצמות שהוצא מגלי האשפה הראה בבירור כי תושבי ירושלים של תקופה זו הקפידו על אכילת חיות טהורות, היות שרק עצמות חיות אלו נמצאו. נוסף על כך, באשפות הקדרון התגלו גם שרידי יונים ששימשו מן הסתם למאכל ולקרבן. חפירות ארכאולוגיות על הר הבית, שבוודאי היו מעשירות את התמונה על אודות דפוסי הקרבת הקרבנות בירושלים לא נערכו מעולם, אך אשפת הר הבית שנזרקה כנראה למורדותיו (ובעצם גם כן לגדת הקדרון) מגלה עולמות. ואכן, חפירות שנערכות בגלי האשפה בגן הפרנציסקני ממול גת שמנים, מראות שכמחצית מהעצמות מימי הבית הראשון והשני היא של עזים וכבשים, ושבשרידים מימי הבית השני יש אחוזים גבוהים יותר של מינים ביתיים של עז וכבש ומיעוט מהעצמות הוא של בקר. ‘דרישות שלום’ קטנות אלה מעולם המקדש, מסייעות לדמיין את יהודי הארץ והעולם מגיעים לבית המקדש, מי מקרוב עם הקרבן בידיו ומי מרחוק על מנת לקנותו בשוק שהתקיים בסמוך, כדי למלא אחר המצווה להקריב קרבן ולהתקרב אל מקום השכינה.

השארת תגובה