המשך כך!

אצלנו בישוב, יש מבצע "קמחא דפסחא" יישובי. מניחים ליד המכולת דוכן, והאנשים יכולים לתרום כסף או לקנות מצרכים ולשים שם. אח"כ אוספים משם את התרומות, הישוב תורם עוד קצת, והנוער מתנדב לחלק הכל לארגזים לפי משפחות.

אישית אני אוהב ללכת להתנדבות הזאת. גם לעזור למשפחות נצרכות, גם להיפגש עם החבר'ה באווירה כיפית, וגם לדחות קצת את הנקיון של החדר…

ביום רביעי העבירו קשר בין החבר‘ה שההתנדבות ל“קמחא דפסחא“ תהיה בחמישי בצהריים. בשעה שקבעו הגעתי למועדון של הישוב עם עוד כמה נערים. תמיד יש די הרבה, אבל השנה הגענו רק ארבעה. חיכינו עשרים דקות, ובינתיים הצטרף רק עוד אחד.

שלושים ארגזים לחלק לחמישה חבר‘ה, זה יוצא הרבה עבודה. מה עושים? מרימים טלפונים לחברים. התקשרנו לכמה חבר'ה, אבל הם אמרו שהם צריכים לעזור בבית לפני שהם יוצאים לעזור בחוץ. מתישהו הבנתי שכנראה ההתנדבות השנה תהיה קצת שונה.

אמרתי לרפאל, האחראי על המבצע: "חבל על הטלפונים. בואו נתחיל לעבוד". הוא הסכים איתי, וחילק הוראות. מישהו שם שירים בפלאפון, והתחלנו לחלק: לכל ארגז בקבוק יין, שמן, רסק, שוקולד…

עבדנו שם כמה שעות, עד שנותרו לנו רק חמישה ארגזים. ארגז לכל אחד. אחרי כל העבודה שעשיתי, הידיים שלי פעלו כבר אוטומטית. סיימתי את הארגז שלי תוך זמן קצר יחסית, והתכוננתי ללכת. ”שמריהו“, פנה אלי נער אחד מכיתה ח‘, ”אתה יכול בבקשה לעזור לי?“

הידיים שלי כאבו, אבל החלטתי בכל זאת לעזור לידיים הכואבות שלו. המשכתי ללכת מפינה לפינה ולקבץ את המצרכים. אחרי כמה זמן הרמתי את העיניים וראיתי שאותו נער הלך. נשאר לי חצי ארגז להמשיך למלא לבד. 

סיימתי והלכתי הביתה, והרגשתי רע בפנים. הוא ניצל אותי לא יפה… בבית מצאתי את אמא ואלישבע מנקות, את האחים הקטנים שלי מחפשים תעסוקה, ואת החדר שלי שעוד לא זכה לעבור טיפול עשרת אלפים לפסח.

לא היה לי ראש לנקות, וגם הידיים שלי לא הסכימו בשום פנים ואופן לשמוע על עוד עבודה פיזית. ראיתי על המקרר את רשימת הקניות, ועלה לי רעיון: הגיע הזמן לפתוח במבצע חדש: מבצע ”שלושה במחיר אחד“.

במקום לנקות, אפשר פשוט ללכת לקנות, ולהרוויח רווח משולש: גם לעזור עם הקניות, גם להעסיק את האחים הקטנים, וגם להרגע קצת בחוץ… ”מי רוצה ללכת איתי למכולת?“ שאלתי בקול. שלושה ”אני“ ענו בבת אחת.

תוך כדי שאנחנו הולכים, דביר שאל אותי: ”אתה יודע איך המצרים גרמו לנו להיות העבדים שלהם?“ ”איך?“ שאלתי בחזרה. מה יש? פעם אחת הוא יספר לי סיפור.

”בהתחלה הם עבדו“, פתח דביר, ”אפילו פרעה! אחר כך הם אמרו לנו: ’הֵי! בואו תעזרו לנו לבנות ערים לשים שם את הכסף שלנו!‘" עזרנו להם, ואז הם הפסיקו, והשאירו רק אותנו עובדים. המשכנו לעבוד בשבילם“… מישהו גילה לו מה קרה לי כמה דקות לפני זה?

המשכנו ללכת, והגענו למכולת. ליד הדוכן ישב רפאל מהקמח של פסח. ”רוצים לתת צדקה?“ שאלתי את האחים שלי. הם משכו בכתפיים בביישנות. התכוננתי להיכנס למכולת, אבל לפתע עלה לי רעיון.

שלפתי את הארנק והכרזתי: ”אז אני אתן“. אחרי שנתתי לרפאל מטבע, חזרתי לאחים, והצעתי להם: ”בואו, ניתן ביחד“. הפעם הם הסכימו. נתתי לכל אחד מהם מטבע ביד, ניגשנו לרפאל ותרמנו לקופה.

אחרי שעזבנו את הדוכן, דביר הושיט לי את היד: ”עכשיו אני לבד!“ ”נגמר לי הכסף“. ”אז תיקח משהו מהערים האלה של מצרים“, הוא הציע. לקחתי משם משהו…

                                    שב"צ שלום, שמריהו.

 

השארת תגובה