פרשת אחרי מות – קדשים

הר הזיתים

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

בעבודת יום הכיפורים במקדש מוטל על הכוהן הגדול לקחת שני שעירי עזים מעדת בני ישראל ולתת עליהם גֹרלות; מי יובא לקורבן לה‘ בבית המקדש, ומי יישלח למדבר, לאחר שהכוהן הגדול יסמוך ידיו על ראשו ויתוודה על חטאי ישראל. וְ הַ ּשָׂ עִ יר, אֲ ׁשֶ ר עָ לָ ה עָ לָ יו הַ ּגֹורָ ל לַ עֲ זָ אזֵ ל, יָ עֳ מַ ד-חַ י לִ פְ נֵ י ה', לְ כַ ּפֵ ר עָ לָ יו- לְ ׁשַ ּלַ ח אֹתֹו לַ עֲ זָ אזֵ ל, הַ ּמִ דְ ּבָ רָ ה. )ויקרא טז, י( במשנה במסכת יומא, מובא תיאור מפורט של פעילות זו בימי הבית השני. חכמים פירשו שהמדבר הוא מדבר יהודה, והדרך אליו עברה ככל הנראה במעלה הר הזיתים, במקום שבו גם נשרפה הפרה האדומה. בימי בית שני נבנה כבׁש מעל נחל קדרון, שחיבר בין מקום המקדש להר, ואשר עליו עבר האיש המשלח למדבר עם השעיר לעזאזל וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה , כפין על גבי כפין, וכפה כנגד האטם, מפני קבר התהום, שבו כהן השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה )מסכת פרה פרק ג, משנה ו(. על הר הזיתים שממזרח להר הבית התקיימה לאורך הדורות פעילות רבה הקשורה לירושלים ולבית המקדש. מאזכוריו במקרא ובמקורות חז“ל עד ימינו, התעצבה ’מערכת יחסים‘ בין ההר לעיר ומתגלים פניו השונים. על אף סמיכותו למקום הקדוש ביותר – הר המוריה – אף הוא נטען בקדושות מיוחדות משלו, ולא הופך למשני ביחס אליו. דוד המלך, בבורחו מפני אבשלום בנו, עלה להר הזיתים וְ דָ וִ ד עֹלֶ ה בְ מַ עֲ לֵ ה הַ ּזֵ יתִ ים עֹלֶ ה ּובֹוכֶ ה, וְ רֹאׁש לֹו חָ פּוי, וְ הּוא הֹלֵ ְך יָ חֵ ף ]…[ וַ יְ הִ י דָ וִ ד ּבָ א עַ ד-הָ רֹאׁש, אֲ ׁשֶ ר-יִ ׁשְ ּתַ חֲ וֶ ה ׁשָ ם לֵ א-ֹלהִ ים )שמואל ב טו, ל-לב(. בסיטואציה קשה זו, של אב המתמודד עם מרידת בנו, העלייה להר אפשרה פרספקטיבה, להביט על העיר מבחוץ ולהשתחוות לא-לוהים. גם בימי מלכותו של שלמה מוזכר הר הזיתים, אלא שדווקא בעבורו המרחק מהמקדש אִ פשר את הפיכתו למקום לעבודה זרה, וייתכן שמשם נובע שמו ’הר המשחית‘: ואֶ ת-הַ בָּ מֹות אֲ שֶ ׁר עַ ל פְּ נֵ י יְ רּושָ ׁלַ ִם אֲ שֶ ׁר מִ ימִ ין לְ הַ ר-הַ מַּ שְ ׁחִ ית אֲ שֶ ׁר בָּ נָ ה שְ ֹׁלמֹה מֶ לֶ ְך-יִ שְ ׂרָ אֵ ל לְ עַ שְ ׁתֹּ רֶ ת שִ ׁקֻּ ץ צִ ידֹנִ ים וְ לִ כְ מֹוׁש שִ ׁקֻּ ץ מֹואָ ב ּולְ מִ לְ כֹּ ם ּתֹועֲ בַ ת בְּ נֵ י-עַ ּמֹון טִ מֵּ א הַ מֶּ לֶ ְך )מלכים ב כג ,יג(. בשלהי ימי הבית הראשון וימי הבית השני שימש ההר ’עורף‘ הקבורה של העיר, זאת כדי להותיר את הטומאה מחוץ לעיר. בעת חפירות ארכאולוגיות נתגלו מצבות מפוארות ומערות קבורה מתקופות אלה. בימי הבית השני, ואולי גם בימי הבית הראשון, נהגו לשרוף את אפר הפרה האדומה על ההר; כך, ההיטהרות מטומאת מת החיונית לצורך עלייה למקדש ואכילת קודשים, עברה דרך הר זה והפכה למעשה את הר הזיתים למעין שער, שדרכו נכנסים או מיטהרים בדרך לבית המקדש. גם שמן המשחה, שנועד למשיחת כוהנים ומלכים, הוכן מעצי הזית שגדלו על ההר, ומכאן שמו של ההר ’הר המשחה‘. בנוסף לחיים ולמוות המאוזכרים בו, הר הזיתים היה גם השער מזרחה. על פי המשנה במסכת ראש השנה התחנה הראשונה של השאת המשואות שבישרו על קידוש החודש לקהילות הגולה הייתה על הר הזיתים, ובאיכה רבה מוזכר שבחורבן הבית, המתינה עליו השכינה שלוש שנים וחצי למקרה שבני ישראל יעשו תשובה וכשלא, נדדה משם. גם אחרי חורבן הבית, ממשיך להיות להר הזיתים מקום בחיים ובמוות. בתיאורי אחרית הימים אצל זכריה מופיע וְ עָ מְ דּו רַ גְ לָ יו ּבַ ּיֹום-הַ הּוא עַ ל-הַ ר הַ ּזֵ יתִ ים אֲ ׁשֶ ר עַ ל- ּפְ נֵ י יְ רּוׁשָ לִַ ם מִ ּקֶ דֶ ם, וְ נִ בְ קַ ע הַ ר הַ ּזֵ יתִ ים מֵ חֶ צְ יֹו מִ זְ רָ חָ ה וָ יָ ּמָ ה, ּגֵ יא ּגְ דֹולָ ה מְ אֹד, ּומָ ׁש חֲ צִ י הָ הָ ר צָ פֹונָ ה וְ חֶ צְ יֹו-נֶ גְ ּבָ ה )זכריה יד, ד(. התפתחו מסורות המאדירות את הקבורה בהר: הקִ רבה למקום המקדש בעת תחיית המתים תחסוך לנקברים חיבוטי קבר וגלגולי מחילות. קרנו של ההר עלתה ואף הרצון להיקבר בו, רבים ביקשו ועוד מבקשים להיקבר בו ולנוח מנוחת עולמים. הרכס שממזרח לעיר הכולל את הר הזיתים, הר הצופים והפסגה המכונה היום הר המשחה הוא רכס אחד בעל שלש כיפות היוצרת מעין ’מרפסת‘ בין העיר והמדבר. התצפית המרשימה על הר הבית וירושלים מנקודות אלה על הרכס, מעלה את הכאב על החורבן, ועם ראיית המקדש החרב, מוזכרים מנהגי אבלות. הרואה את ירושלים מן הצופים חייב לקרוע )מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ט(. עם זאת, תצפית זו מאירה את הציפייה ואת הכיסופים, כמו שמבטא אביגדור המאירי בשירו: מעל פסגת הר הצופים אשתחווה לך אפיים / מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים / מאה דורות חלמתי עלייך, לראות, לזכות, באור פנייך /ירושלים ירושלים האירי פניך לבנך ירושלים, ירושלים מחורבותייך אבנך

השארת תגובה