נקניק קדוש

שלום. כותב דוד של שמריהו, יורם, ואני רוצה לספר לכם על סעודת החג של משפחתי ביום העצמאות אשתקד.

כבר מערב ערב יום העצמאות החלו הדיונים (יותר נכון - ויכוחים, אבל זה נשמע לי חריף מדי, ואני אוהב מתוק): להיכן נוסעים, מי ימנגל, מי יתבל ומי יאכל.

אבל כל הדיונים הללו התגמדו לעומת הנושא הרציני באמת (בעיני ילדיי): איזו צורה תהיה לבשר שנאכל. ”בבטן הכל נראה אותו דבר“, אמרתי להם. ”זה לא אותו דבר“, הם אמרו, ”ויש גם הבדל בטעם“. ”טוב, אז תחליטו מה אתם רוצים“, אמרתי.

היו כאלה שדגלו בכנפיים, היו כאלה בפסטרמות (פסטרמה על המנגל?!), היו כאלה שרצו נקניקיות, וכמו תמיד - גם אצלנו היה מי ששלף את המידע שכל המזון המעובד הזה הוא קיבוץ גלויות אחד גדול של חלקיה המעניינים של הפרה לכדי מוצר אחד תמים למראה.

בסוף הוחלט על כנפיים ונקניקיות. אבל אז קם יורש העצר הבכיר וטען שנקניקיות זה מיועד לבנות, ומכח היותו גבר צעיר, הוא דורש שהתפריט יכלול גם נקניק. רשמו בשבילו גם נקניק.

ביום חגנו הלאומי ארזנו הכל על האוטו, ונסענו לחגוג באחד מהגנים הציבוריים בעירנו. לא צריך ללכת רחוק בשביל עצמאות. הגענו, פרקנו, והתחילו להתווכח מי יישאר עם האוכל ומי ילך לשחק. בסוף כולם הלכו חוץ מהמְתבלת והמְמנגל. אמא ואבא. שחררנו את כולם לשחק.

לאחר שסיים את המשחק ואת הכח, דור ההמשך חזר מיוזע לארוחת החג החגיגית. בשר צלוי מוגש בפיתות מקמח מלא (80%) על מצע ירקות טריים. גם בריא וגם טעים (הפיתות והירקות - בריאים, והבשר - טעים).

תוך כדי שכולם אוכלים, בני אומר: ”במה זכה הנקניק הזה להיות בסעודת חג, להיות נקניק קדוש?“. ”מה אמרת?!“ המלקחיים כמעט נשמטו לי מהיד. ”בצחוק אמרתי“, הוא התגונן, ”כאילו הוא קדוש, לא באמת“.

”אספר לכם סיפור“, אמרתי לכל המשפחה. סיפור בשעת האוכל - לפינוק כזה הם לא זכו מאז שהתחילו לאכול לבד ללא שידולים. ”בכיתה שלי ביסודי היה ילד. קדוש קראו לו, ניק קדוש. עלה מחו“ל.

בגלל מבנה גופו ואומץ לבו העלום, הכינוי שלו היה נקניק קדוש, ’נקניקדוש‘. חבר‘ה עשו לו את המוות. ריחמתי עליו. בשכבה היו תחרויות בין הכיתות, וניק הוריד קבוע את הציון הכיתתי. היו ילדים שעשו ממנו כלומניק בגלל זה. הוא עבר בית ספר. מאז לא ראיתי אותו בחיים.

אבל הייתי בהלוויה שלו. ניק התגייס ליחידה מובחרת ובמבצע מול מחבלים נהרג כשפרץ בָראש בתור מפקד הכח. הוא יצא מהמחסה מול אש תופת וירה חזרה כדי שהאויב לא יתקרב ויחסל את כולם מטווח אפס. הוא נהרג, חייל אחר נפצע והשאר שבו הביתה.

אני אומר לכם, אני גאה שהייתי בכיתה שלו. לא יודע מה עם שאר הילדים שלעגו לו אז, אבל אני יודע שהייתי בכיתה של קדוש, לוחם מלחמות ישראל, שמסר את חייו למען ה‘, למען עם ה‘ ולמען ארץ ה‘“, חתמתי.  

השתררה שתיקה. כל אחד לעס בדממה את הבשר שלו. הבכור סיים את הפיתה ואשתי שמה לו נקניקיה על הצלחת. הוא לחש ”תודה“ ושאל: ”אבא, למה חיילים צריכים למות?“

”לא יודע“, עניתי, ”אבל אני יודע למה יהודים צריכים לחיות. ולמה הם צריכים לעשות את זה הכי גדול שיש, עם מדינה וצבא וישיבות וכלכלה ותחבורה...“ ”ומנגל ביום העצמאות“, הוסיפה הצעירה. חייכתי. מנגל קדוש... 

                                        שב“צ שלום, יורם.

השארת תגובה