החגורה שלנו זה החיבוק של ה'

אז השבוע נתחיל את השיעור הראשון בשיעורי הנהיגה על המסילה. סע למידת הזהירות.

חגרת?

לא באמת התכוונתי לנסוע... כאילו, תתחיל.

אני רציני. חגרת?

מה חגרתי?

הזהירות היא חגורת הבטיחות שלנו. כשעושים ברקס פתאומי, הנוסעים שלא חגורים עלולים לעוף קדימה! יודע למה?

כח האינרציה, ההתמדה. הם התקדמו עד עכשיו, והם לא יכולים לעצור בבום. הם ממשיכים להתקדם, עד שהם נכנסים לתוך המושב הקדמי, או השמשה...

נכון מאוד. אותו דבר עם הזהירות. אנחנו רגילים לעשות כל מיני מעשים, ועם הזמן אנחנו מתרגלים אליהם, וכבר לא חושבים עליהם בכלל. זה כבר טבעי לנו, בא אוטומטי... הי, עצור רגע! אל תזוז! תסתכל שניה על התנוחה של היד שלך. חשבת פעם למה אתה מניח אותה בדרך כלל ככה?

לא. ככה אני רגיל. יש בזה משהו בעייתי?

לא. מה שכן, יש בעיה בהרגל, שהוא מושך אותנו להמשיך לעשות את המעשים, ולא נותן לנו לחשוב עליהם, לבחון אותם.

ומה הבעיה בזה?

שלא כל מעשה שאנחנו עושים הוא באמת מעשה טוב. קח לדוגמה מישהו שהתרגל מגיל צעיר לדבר על אחרים גם דברים לא טובים, או שהוא התרגל לרדת על חברים. הוא לא חושב אם זה בסדר או לא, והוא ממשיך.

ואם זה הרגל שהוא לא שלילי?

גם שם יכולה להיות בעיה. יכול להיות שבמקרים מסוימים, ההרגלים האלה יגרמו לו לעשות דברים רעים. למשל: מי שרגיל לשמוע שירים בקול כשהוא לבד בחדר, עלול לא להנמיך כשמישהו אחר ייכנס לחדר, וזה יכול לפגוע בשני.

אבל המחשבות האלה עוצרות את הזרימה הטבעית. אני רוצה לזרום.

אם תזרום בלי לבחון, אתה עלול להיסחף. כמות האנרגיות שצריך להשקיע בחגירת חגורת בטיחות היא אפסית לעומת תהליך טיפול בעקבות תאונה. ככה גם בזהירות ותוצאות המעשים שבאו מחוסר זהירות. מי שלא בודק את מעשיו, בשעת מעשה הוא לא יצליח לעצור את ההרגל בבום. לכן, פקיחת העיניים והסבת תשומת הלב לצורך בזהירות, היא מתנה שקיבלנו. כל אחד מאיתנו מתקדם בחיים, וכל אחד צריך חגורת בטיחות.

השארת תגובה