הכל נופל על כולם

”אתן יודעות? בחורשה של וולצמן יש אלף גזעים“, אמרה הדס בהתרגשות, משל היתה נבטוטית צעירה. כנראה שיש דברים שלא תלויים בגיל. מדורות ל“ג בעומר למשל.

אה, שלום. זו צוריה. אנחנו עושות את ”מדורת החבובות“, של חב“ב בנות. כל שנה יש לנו בעיה קטנה: הילדים הקטנים בישוב מתחילים לאסוף קרשים עוד לפני שספירת העומר חשבה להתחיל. כשרואים אצלנו ילדים גוררים פלטות מעץ, אפשר לדעת של“ג בעומר יחול בחודשיים הקרובים.

עד כאן הכל טוב ויפה, א-מ-מה? שהילדים לא נוהגים כבוד באחיותיהם הגדולות, מה שאומר שאנחנו צריכות ”לגרד“ כמה קרשים מאיפשהו. מה נעשה שאין לנו את כל הזמן שבעולם לאסוף קרשים? יש לנו עוד דברים לעשות. אבל מה לי להתבכיין? העיקר שגם לנו יש קרשים וגחלים לצלות עליהם מרשמלו. והשנה הדס גילתה שיש לנו מאגר לקחת ממנו הרבה קרשים לכבודו של ר‘ שמעון: גם גזעים, גם לוחות, לא כבדים יותר מדי וללא פורמייקה! מה צריך יותר מזה?

דרך לסחוב אותם... אז כמו שאומר הצ‘ופר: ”חסר גלגל? אני גלגל“. אם אין לנו אוטו שמוכן להסיע את כל האוצר הזה לרחבה ליד מועדון הנוער, אז אנחנו ניקח את הקרשים בכוחות עצמנו. זה המקום להזכיר שכחבובות רציניות, אנחנו מתחלקות תמיד לקבוצות, וכל קבוצה אחראית על משהו אחר: חלק על האוכל, חלק על התכנית, חלק על כלי נגינה ושירונים וחלק על הקרשים. לא כולן צריכות להרוס לעצמן את הגב. בחלקי נפל להיות מהחלק שלוקח את המדורה על הכתפיים... הדס, יאירה ואני היינו ”צוות יער“, ותפקידנו היה לקושש עצים ולהקים מדורה לכבוד ר‘ שמעון בר יוחאי, לכבוד האחווה והכבוד ההדדי ולתפארת מדינת ישראל.

אז בקיצור, שלושה אחרי-הצהריים שלמים בילינו שלושתנו בשינוע גזעים מוולצמן למדורת החבובות, ובסופו של דבר היתה לנו ערימה נאה למדי. למרשמלואים לא תהיה בעיה של חוסר מקום. ולנו לא נשאר גב. בשנה הבאה אנחנו מארגנות עגלה של סופר. באישור.

ערב אחד, נפגשנו כל החבובות. סתם, בלי קשר לכלום. מִטבע הדברים דיברנו על כל מיני דברים, ואיכשהו גם על ל“ג בעומר (”מה אתן מתכננות בתפריט?“ ”אבל שיהיה הרבה צ‘יפס“ ”וגם סלט“ ”לא, זה התפקיד שלכן, אני סתם זורקת הצעות“). תוך כדי העפתי מבט על ערימת הגזעים שלנו. ”וואי, ראיתן איזו ערימה? מעולם לא נראה לי שהיתה לנו מדורה כזו“, אמרתי. בפנים בפנים רציתי שיפרגנו לנו. אחרי הכל, כל ההכנה של המדורה נפלה עלינו, והרמנו אותה כמו גדולות... אבל הבנות רק הנהנו. ”וואי, השירון... זה נראה פשוט, אבל אין לכן מושג כמה עבודה זה למצוא מילים עם ניקוד, ולעצב... אף אחת פה לא יודעת לעצב?“ שאלה שירן. איכשהו כולן התחילו לתאר איך כל המדורה נפלה בחלקן, כאילו שהן שכחו שעצם הקמת המדורה זה בכלל החלק של הצוות שלנו... מתישהו הדיבור עבר כבר את גבול הטעם הרע. התחיל ריב, כל אחת טוענת שהיתה שמחה לקצת עזרה ושהכל נופל עליה. גם לעג וזלזול נשמעו במילים שנורו מאחת לשניה. ”זה לא ייתכן!“ קראה לפתע תמר. כולן השתתקו. ”כל אחת טוענת שהיא בעצם עשתה הכל! מעבר לזה שלא יכול להיות שכולן צודקות, וכל אחת עשתה לבד את כל המדורה, איך יכול להיות שיש פה בנות שעשו כל כך הרבה, עד שהן חושבות שהכל נפל עליהן, ובכל זאת האחרות מתעלמות מזה וחושבות שהן עשו הכל, והשאר לא עשו כלום?!“

שב“צ שלום, צוריה.

 

השארת תגובה