חג השבועות

זה קרה לפני שנה. חג שבועות תשע“ו. לא נראה לי שסיפרתי לכם את זה אז. אצלנו בישיבה לומדים את התיקון של ליל שבועות, ואז יש תפילת שחרית עוצמתית ושמחה (חוץ מהשמחה על קבלת התורה, חייבים את האנרגיות האלה בתפילה גם כדי לא להירדם).

ניסיתי להירדם בערב החג, אבל לא הצלחתי. מיד אחרי מנחה מוקדמת, אפילו בלי לאכול ארוחת צהריים, הלכתי לחדר ונכנסתי למיטה. רגע אחר כך ידידיה נכנס לחדר: ”הי, מה קורה? אוגר שעות שינה?“ ”אמממ, כן. מנסה“. משום מה הנסיון הזה לא היה נראה לו. ”אכלת כבר?“ הוא שאל. ”לא, באתי ישר לפה“. הוא התחיל לספר לי סיפורים ולשאול שאלות והפעיל מוזיקה (על ווליום נמוך, כדי לא להפריע לי לישון). ”ידידיה“, אמרתי לבסוף, ”יש מצב לנוח?“ ”יש מצב“, הוא ענה, וכיבה את המוזיקה. אחריו הגיע שמואל שחיפש מחזור לחג. אמרתי לו שלי יש בארון. הוא היה צריך עוד קצת עזרה בניווט, אבל לבסוף מצא ויצא. גיא היה הבא לבקר בחדר, חיפש מה לעשות. האמת שכמעט יצאתי מהכלים, אבל רגע של איפוק, והצעתי לו ברוגע לנוח. הוא ויתר על הרעיון. הבטתי בשעון. הצהריים האלה כבר לא אשן. טלפון מהיר גילה שגם ארוחת צהריים כבר נגמרה. ’גם לשכב קצת במיטה זה עוזר לגוף לנוח‘, רצה בתוכי מחשבה. אבל אחרי עשר דקות רביצה קמתי. כנראה שה‘ רוצה שהלילה אשאר ער בלי לישון בצהריים לפני. בשביל זה הוא יצר קפה.

בסעודת החג לא אכלתי בשר. תמיד יש קפה במשך הלילה. הדג לא היה אוי-אוי-אוי, אבל הבטטות כיפרו. אם רוצים ללמוד בלילה, יש מחיר לעירנות. הלימוד התחיל בטוב. עם הרבה מרץ, ובלי קפה. בשתיים בלילה העיניים שלי קצת התחילו לזייף. עצרתי ועברתי קצת לסיפורי צדיקים כדי להתעורר. אחרי עשר דקות שתיתי עוד כוס קפה והמשכתי בלימוד. קצב הקריאה הושפע מהעייפות, אין מה לעשות. התאמצתי יותר והמשכתי. בארבע לפנות בוקר, העייפות כמעט חלפה. המשכתי בתיקון, מקווה לגמור אותו עד התפילה. עשרים דקות לפני התפילה, ראיתי שאין סיכוי. כאב לי מאוד, אבל הייתי צריך לעצור כדי להתכונן לתפילה. לא האמנתי שיש לי את הכח לזה, אבל אני חושב שזה מה שה‘ רצה ממני באותו רגע.

בבוקר, בתפילת שחרית, לאחר לילה לבן שלם, העייפות חזרה לבקר. בכל הכח. בהתחלה היא הגיעה בנגיסות קטנות, אחר כך בניקורים חדים, ואת תפילת העמידה התפללתי חצי ישן... במגילת רות נרדמתי. נקישה רכה על הכתף. ”שמריהו“. פקחתי עין. בית המדרש היה ריק. שתי עיניי נפקחו בבהלה. ”התפילה הסתיימה“, גיא אמר לי, ”רוצה לבוא לקידוש?“ ”איזה קידוש?! לא התפללתי מוסף“. ”אה“, הוא משך בכתפיו וירד לקידוש. ”תודה בכל אופן“, קראתי מעבר לכתפו.

חשתי כאב לב חד. לא פיזי. זכרתי ששמעתי שהקדושה של מוסף היא סוג של שיא של ספירת העומר. וישנתי בה. בשיא נרדמתי. דמעות נקוו בזווית העין שלי. ”מה קרה?“ שמואל נכנס פתאום לבית המדרש. סיפרתי לו. ”וואי“, הוא התרגש, ”בדיוק בקידוש למטה הרב דיבר על בני ישראל שנרדמו במתן תורה והיה צריך להעיר אותם. תאר לעצמך שכל הלילה לפני החתונה אתה לא ישן מהתרגשות, וכשסוף סוף החופה, החצי השני מבריז כי הוא ישן...“

”הרב אמר שאם היינו באים מעצמנו, היינו מקבלים תורה לפי הכלים שלנו. תורה צריך לקבל מלמעלה, ממה שמעבר לדעת שלנו... אולי אם ליל שבועות שלך היה כמו שתכננת, היית מקבל את התורה בכוחות שלך, ודווקא בצורה הזו, היית פתוח למעבר?“ ”אולי“, אמרתי לו, ”תודה“. 

 שב“צ שלום, שמריהו.