מופנמות היא עוצמה

פתיחה

מסיבת ההכתרה: כל השבט הגיע. בתור רגע אנשים מתחילים לדבר אחד עם השני. ואתם? מרגישים כמו 'בהישרדות' רק בגרסת המתקדמים. אין לכם מושג מה לעשות? פשוט לדבר? ועל מה? ואיך בכלל ניגשים או מתחילים ליצור קשר? אוף! למה מה שכלפי חוץ נראה לכם אצל אחרים כל כך קל, זורם, פשוט, מרגרינה, מרגיש לכם כמו להוציא ציפורן חודרנית? למה נולדתם מופנמים כאלו. שקטים. חושבים בשקט. מעדיפים לשבת בבית עם כוס תה ולימון ולקרוא ספר טוב מאשר לשתות את העולם בקשית עם כל החבר'ה. למה רעש ובלגן עושים לכם בחילה? מדוע נגזר עליכם להעדיף ולהקשיב למחשבות הפנימיות של עצמכם במקום להתערבב עם כולם?

ואתם מתחילים לשחזר את העבר שלכם ולהיזכר שהסיבה שכל כך שנאתם טיולים שנתיים כי תמיד כולם ציפו מכם להיות כל כך מוחצנים. רועשים. לעשות מורל. כמו כולם. כמו הנורמליים.

ואתם דווקא אהבתם את הטבע, והנוף, עם השמיים והציפורים אבל לא הבנתם מדוע אתם חייבים לקחת חלק במשחק הזה. או יותר מכך: מדוע זה נראה כאילו ציפו או ממכם לקחת חלק במחזה שמעולם לא רציתם באמת להיות בו.

מופנמים. אז מה אתם אומרים? הייתם רוצים לצאת קצת מעצמכם? להיות יותר מוחצנים?

אם הנהנתם בחיוב, אז סביר להניח שהרצאת הטד הזו תשנה לכם את החיים. או לפחות תחליק לכם בגרון כמו דבש נוזלי וחם. באחריות.

הרצאת טד

ובכן אנשים, הגיע הזמן שתשכחו כל מה שחשבתם או ידעתם על אנשים מופנמים, כי תכל'ס אין לכם בכלל מושג עד כמה שאתם צריכים אותם. שהאנושות צריכה אותם.

בהרצאת הטד שלה, מסבירה לנו סוזן קיין, מחברת הספר: "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" מדוע גם היא בהתחלה הלכה לאיבוד בתור ילדה מופנמת שנזרקה לעולם שבנוי בכדי להעניק את הבמה למוחצנים ולאנשים שהתאהבו בלשמוע את עצמם מדברים.

עם הזמן היא הבינה עד כמה המחשבות הקודמות הללו שלה כמו גם שלנו, מטעות וכל כך רחוקות מהמציאות.

מעבר לעובדה שכשליש עד מחצית מהאוכלוסייה הם מופנמים, כלומר אחד מכל שניים או שלושה אנשים שאנחנו מכירים, מלמדת אותנו סוזן שגדולי המנהיגים בעולם כמו גם המהפכניים הבולטים ביותר היו בעצם מופנמים ושקטים שעיקר התגליות וההמצאות החשובות שלהם הגיעו דווקא בשעות בהם בילו עם עצמם והעניקו למחשבה שלהם את השקט שיאפשר להם להוליד את הרעיונות הגדולים הללו. מובן שאין זה אומר שאנחנו צריכים לדכא את השיתוף ועבודת הצוות, אולם הגיע הזמן שנכיר לפי סוזן קיין, את החשיבות הרבה שיש לבדידות וליכולת להיות לבד בהשבחת היצירתיות האנושית.

ידעתם אגב, שלא רק שמנהלים מופנמים מגיעים לתוצאות טובות ויתר ממנהלים מוחצנים, אלא גם תלמידים מופנמים משיגים ציונים טובים יותר מאשר אלו המוחצנים?

בהרצאת הטד הקצרה  הכוח של המופנמים מסבירה לנו סוזן בעזרת דוגמאות ומחקרים שערכה מאנשים רבים כמו גם מסבא שלה, הרב ישראל שור, מדוע עלינו לחיות בשלום עם המופנמות ולא לנסות כל הזמן לדחוק או לשנות אותה, כמובן כשהיא בגדר הנורמה ובמינון הנכון. בסוף ההרצאה הזו תבינו גם אתם מדוע עשרים הדקות הללו, יזרקו אתכם למקום אחר לגמרי מזה שהייתם בו לפני השיחה.

תכל'ס

תכל'ס לא נעים לנו להודות בכך, אבל בגלל שכולנו מושפעים מהדעות והרוחות שמסביב לנו, תמיד או יותר נכון על פי רוב נעדיף להיות בחברת המוחצנים מאשר המופנמים:

כי מוחצנים זה זוהר, וכובש ומושך ומרשים ונוטף כריזמה ואיזה יופי וסוחף. ומופנמים?

מתחבר לנו לאפור כזה, יבש, עצוב משהו, חיוור.

ובדיוק בגלל זה אנחנו גם חשים צורך תמידי לטבוע בים האינפורמציה ולהיות מחוברים תמידית להפצצות המדיה: סמרטפונים, ווטאספים, אינסטוש, רשתות חברתיות הכול רק לא להיות חלילה לבד. בלי חברים. בלי התחושה התמידית הזו שבכל רגע נתון יש לנו מישהו שיהיה מוכן לתקשר אתנו.

ובדיוק מהסיבה הזו נהיה לנו כל כך קשה להיות כמה רגעים לבד עם עצמנו. עם הדבר האמיתי. בלי חומרי המאכל המלאכותיים שכל כך התרגלנו אליהם. בלי הממתיקים והסוכרזית. רק אנחנו והנפש שלנו. לשקוע רגע במחשבות.

וזה גם העניין שאומר לנו ר' נחמן בעניין בעניין ההתבודדות: ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נ"ב

לזכות להכלל בשרשו, דהינו (שהאדם יזכה) לחזור ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחויב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל עצמו לגמרי (ממידות רעות כעס, הקפדות, עצבות וכו', ומהסיח הדעת של תאוות עולם הזה), עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך (רק דביקות ומחשבה והשתוקקות תמידית אליו יתברך):

ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו:

מרוב שהתרגלנו לצורך התמידי הזה בחיי החברה, נהיה לנו פתאום כל כך מפחיד להיות לבד. אפילו קצת. שחלילה לא נשתעמם מעצמנו.

אז בואו נעשה לנו תרגיל קטן:

בואו תחשבו כמה זמן לדעתכם תוכלו להיות לבד. עם עצמכם. בלי סמרטפון וכולם. מבלי להתחרפן?

דקה? שעה? יום? לא יודע.

נסו להתחיל מרבע שעה ביום. רק עם עצמכם. בלי כלום. רבע שעה שלאחריה תיקחו דף ועט ופשוט תנסו להעלות על הכתב את המחשבות והרגשות שצפו ועלו לכם בעקבות אותה רבע שעה.

אם תעשו את זה, אתם ככל הנראה הולכים להיות מאוד מופתעים ממה שתראו. ממי שתראו.

אתם עוד תגלו, שלפעמים, היכרות חדשה עושים עם האנשים הקרובים לכם יותר מכל.

ולפעמים האנשים האלו, יביטו עליכם כשתעמדו באומץ מול המראה.

השארת תגובה