פרשת בהעלותך

המנורה ומנורת הכנסת

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

הפרשה פותחת בציווי של ה’ למשה לומר לאהרון הכוהן להעלות את הנרות במשכן
בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח, ב). רש”י
בפירושו על הפסוק שואל למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? ומשיב
לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא
הוא ולא שבטו. אמר לו הקב”ה: ‘חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב
את הנרות’.
הרמב”ן מתייחס גם הוא לשאלה זו, ואינו מסתפק בתשובתו של רש”י, היות שגם
הקטורת היא עבודה של הכוהנים, ולפיכך שואל מה מיוחד דווקא בהדלקת הנרות
שהיא זו שמנחמת את אהרון? כדי לענות על שאלה זו, מביא הרמב”ן את המדרש
המופיע בבמדבר רבה על הפרשה אמר לו הקב”ה למשה: לך אמור לאהרן ‘אל
תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין,
אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו – וכל הברכות שנתתי לך לברך את
בני אינן בטלין לעולם’. וממשיך במילותיו והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים
והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת
חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו.
נרות חנוכה הם המשך ישיר לנרות המקדש לאורך הדורות. נוסף עליהם, המנורה
עצמה מלווה את עם ישראל בקורותיו בארץ ובגלות מימי המקדש ועד ימינו.
ברחבה מול הכנסת בירושלים, נמצאת מנורת הברונזה, מעשה ידי בנו אלקן, פסל
יהודי שהיגר לאנגליה בתחילת עליית השלטון הנאצי. המנורה, מתנת הפרלמנט
הבריטי, ניצבה משנת התשט”ז (1956) ב’בור שיבר’ שברחוב המלך ג’ורג’
בירושלים סמוך למשכן הכנסת בבית פרומין, עד מעברה בשנת התשכ”ו (1966 )
למשכנה הקבוע בגבעת רם. על מנורה זו מופיעים 29 לוחות תבליט, העוסקים
בדמויות מופת, באירועים בולטים ובעקרונות יהודיים מימי המקרא ועד הציונות.
בקנה המרכזי מופיעים מלחמת עמלק ברפידים, לוחות הברית, רות המואביה, חזון
העצמות היבשות, מרד גטו ורשה, שמע ישראל, מלחמת העצמאות והקמת מדינת
ישראל. עיצוב זה של המנורה, הכולל נקודות ציון מסיפורו ההיסטורי עם ישראל,
מבטא את הנוכחות של המנורה במשך הדורות ובתפוצות. לרוחב הקנים החיצוניים
משני צדי המנורה מופיע הפסוק מנבואת זכריה העוסקת במנורת הזהב לֹא בְחַיִל
וְלא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה’ צְבָאוֹת (זכריה ד, ו). פסוק המבטא את הרעיון שכוחו
של עם ישראל ושל אלוהיו אינו בחוסן הפיזי אלא בזה הרוחני.
בטקס הענקת המנורה שהתקיים ברחבת הכנסת בירושלים ביום העצמאות
השמיני של מדינת ישראל בשנת התשט”ז, התייחס יו”ר הכנסת יוסף שפרינצק
למנורה שליוותה לאורך הדורות והגלויות והוחזרה לירושלים: מנורת המקדש שלנו
אשר קשטה את בית המקדש ואשר אויבים כובשים ומחריבי הבית גזלו אותה –
הוליכוה שבי והעלימוה – מנורה זו דמותה ואורה לא פסקו מללוות את חיי האומה
בכל תפוצותיה עד ימינו אנו […] ואנו מקבלים אותה כאן בירושלים.
קלמנט דייויס, נציג הפרלמנט הבריטי, התייחס בדבריו להפצת האור מהמנורה: אנו
יודעים כי היא [המנורה שיצר אלקן] הסמל שבו בחרתם כדי שההולכים באפילה
יראו אור גדול.
הרעיון שהעלה הרמב”ן, המדגיש את ייחודה של המנורה שמלווה באופנים שונים
את חיי ישראל, הובע גם בשיר הלל למנורה שכתב ש’ סקולסקי: מועמת, שחוקה
ומוחלדת/ על שער ברומא חיכית,/ אלפיים שנה כה בודדת/ צַעַרְת, המנורה, לא
כבִית/ מאז כי גלית מנוצחת/ שמוך לשנינה ומשל – אך בלב כל עברי לא נשכחת/
היית כזרקור על מגדל…/ הנה שוב את גאה מתנוססת,/ שוב בירושלים העיר/ את
לבב שליחי עם שבכנסת/ שלהבת קודשך שוב תאיר.

השארת תגובה