פרשת בלק

על אתונו של בלעם ועל הכלב בלק בחוצות ירושלים

מאת טליה זיסקין (ייעוץ אקדמי: ד"ר ראובן גפני)

השיא בסיפור של ניסיון בלעם לקלל את ישראל הוא עת פתחה האתון את פיה וַ ּיִ פְ ּתַ ח ה' אֶ ת ּפִ י הָ אָ תֹון וַ ּתֹאמֶ ר לְ בִ לְ עָ ם מֶ ה עָ ׂשִ יתִ י לְ ָך ּכִ י הִ ּכִ יתַ נִ י זֶ ה ׁשָ ֹלׁש רְ גָ לִ ים (במדבר כב, כח). בלעם מנסה לדבר, לקלל, להשתמש בפיו בצורה מסוימת, אך ללא הצלחה. אחד ההסברים למשמעות פתיחת פי האתון להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל אין פיו ברשותו (במדבר רבה, פרשה כ, סימן יד). כך גם מפרש הרמב"ן וטעם הנס הזה, להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה (רמב"ן על במדבר, כב, כג). בסיפור של בלעם ברורה מאוד נוכחותה של האתון, שהיא מעין גיבורה נוספת, המשמיעה קול חיוני. הרומן 'תמול שלשום' שכתב ש"י עגנון, עוסק בקורותיו של יצחק קומר שעלה מגליציה בתחילת המאה ה־20 ונע בארץ בין היישוב החדש ביפו לבין היישוב הישן בירושלים. באמצע הרומן מופיע גיבור נוסף, כלב חוצות עלוב שהסתובב בעולם ללא זהות. יצחק קומר שעבד כצבע, ברגע של בדיחות הדעת, צבע עליו את המילה 'כלב'. מעשה זה יצר לכלב הגדרה אנושית פרטית, אך לא חיובית. מרגע שראו היהודים את הכתובת על גבו נבהלו ממנו. הוא מתואר ככלב משוגע שהפחיד את כל מי שפגש בו עד שחשבו כי הוא מקולל, והוא כדי לחוס על נפשו נאלץ לברוח ממקום למקום. הכלב במנוסתו הגיע לפינות שונות בעיר ואף לבית הספר 'אליאנס' הסמוך לרחוב יפו. הביט הכלב על שערי בית הספר וראה שתי ידיים משולבות זו בזו דרך אחווה וריעות. נכנסה בו קנאה ונתקנא בבריות בני אדם שאין ידיהם זזות זו מזו ונתאנח על עצמו שהוא נרדף מהם. ולא היה אותו שוטה יודע שלגבי שנאה ורדיפות הכל שווים, בני אדם ככלבים (תמול שלשום, ספר שני, פרק 14 ,עמ' 290 .)אמירתו הביקורתית של עגנון על אודות בני האדם מבוטאת דרך תיאור מחשבותיו ותחושתיו של הכלב. מנהל בית הספר 'אליאנס' שראה את הכלב הוא זה שהדביק לו את כינויו נטל זוג משקפיים וזיווגם לעיניו והתחיל קורא כדרכו משמאל לימין. זיווג את האותיות וצירפם וקרא בלק. חייך ואמר, אנשי ירושלים בקיאים בחומש ויודעים שהיה רשע אחד בלק וקוראים לכלבים שלהם על שמו" (שם,שם) . בשם 'בלק' יוזכר עד סוף הסיפור. לא מפתיע ששמו של בלק מופיע גם כאן. מנהל בית הספר התייחס לקשר לבלק בעניין רשעותו ובכך מצטרף לחוויית היהודים את הכלב. נראה שהחיבור לסיפור של בלק בא לידי ביטוי בנוכחות בעלי החיים, הכלב או האתון ומסריהם בשני הסיפורים. נוסף על כך בחייו של הכלב בלק, ניכר עד כמה המי־ לה יכולה לגרום לקללה או לברכה, כמו שגם ניכר בפרשתנו. הכלב בלק התרוצץ ברחובות ירושלים, פגש מקומות וסיפורים ואת בני האדם על התנהגויותיהם השונות. אמנם אין הוא משמיע קול שבני האדם בסיפור יכו־ לים לשמוע כמו האתון, אך אנו כקוראים נחשפים למחשבותיו לתחושותיו ולקו־ לות שבראשו ומרוויחים את זוויות ההסתכלות שלעיתים כדאי לשים לב אליהן.

השארת תגובה