מי מכוון את התנועה?

חופש גדול. אחל‘ה זמן למפגש בני דודים. איפה? בבית של סבא וסבתא! סתם. בלונה-פארק. טוב, טוב, סיכמנו שאחרי זה נלך כולנו לבית של סבא וסבתא.

תכננו להגיע ללונה-פארק בעשר בבוקר, ובצהריים להמשיך לסבא וסבתא. עד עשר גם הרחוקים ביותר אמורים להגיע. אביעד ואני צריכים להגיע כבר בתשע וחצי. ככה כתב האינטרנט שתכנן לנו את המסלול. ברבע לשתים עשרה בלילה לפני ישבנו עליו, שהכל יהיה סגור.

בבוקר יום שני התפללנו במניין ראשון. התכנון היה לצאת מפה בטרמפים לכיוון באר שבע (שם נאכל ארוחת בוקר), ומשם ברכבת לתל אביב. בתשע וחצי אנחנו שם.

אצלנו, המניין הראשון הוא ”טייסת שמונה עשרה“.  כנראה לחוצים להגיע לעבודה (ולהספיק גם לדבר בחוץ אחרי התפילה). אני ממש לא אוהב להתפלל במניין הזה, אם כי, איפשהו, היה לי מקום כזה בלב שדווקא שמח לדעת שאנחנו במניין שיסיים מהר.

ודווקא באותו יום עלה חזן איטי. כל התפילה זה העסיק אותי. שיסיים את הקטע, שיסיים את הקטע… ב“אשרי“ העפתי מבט על אביעד. הוא התפלל בנחת. טוב, גם ככה אנחנו פה עד שהתפילה תיגמר, לפחות אפשר להתפלל.

סיימנו את התפילה ומיהרנו לטרמפיאדה. חלק מהטרמפים לעיר כבר יצאו לדרך. ”הטרמפ שלנו יגיע כשנהיה מוכנים“, אמר לי אביעד. ”הלוואי“, אמרתי.

איזה בוקר יבש. אנחנו עומדים ומזיעים, ואין שום רכב. הרכבים היחידים לא עצרו, או שהיה להם מקום אחד לכיוון השני. מפעם לפעם הסתכלתי בשעון. יש לנו רכבת להשיג.

באזור שבע התחילו לעצור רכבים. הטרמפיאדה היתה כבר מלאה בטרמפיסטים. התיישבתי על המדרכה, יש מספיק שעומדים. מהר מאוד גיליתי שלא תמיד אפשר לסמוך על אחרים: היו כאלה שהכריזו לכולם לאן מועדות פניו של הרכב שעצר, אבל היו גם כאלה שהתקרבו לרכבים שעצרו, שמעו לאן הם נוסעים, ונופפו לנהג לאות תודה.

היה גם טרמפ שעצר לבאר שבע. הרמתי את התיק והתחלתי להתקדם, אבל מישהו שהגיע באותו רגע לטרמפיאדה, עוד לא הספיק להוריד את התיק מהגב, נכנס בטבעיות לרכב. באתי לומר לו שזה לא הוגן, אבל הם כבר חגרו חגורות.

”בני ברק“, קרא דקה אחר כך נהג של פיאט פונטו ישנה. אף אחד לא עלה, והוא נסע. ”לאיפה זה היה?“ שאל אותי אביעד. חשקתי את השיניים כשקלטתי איזה טרמפ פספסנו. ”היה לי בראש שאנחנו צריכים לבאר שבע. הוא אמר ’בני ברק‘, לא חשבתי…“, חייכתי בהתנצלות.

”באר שבע“, קרא הנהג הבא שעצר. ”ה‘ דואג לנו“, אמר אביעד. הסתכלתי על השעון. ”איפה בבאר שבע?“ שאל אביעד ברכב. ”רכבת“. כל יום קורים ניסים…

גם לנו עוד יקרו. הפעם הגענו עשרים דקות אחרי שהרכבת שלנו הפליגה לדרכה. נתקענו בפקק בדרך… ברציף עמדה רכבת אחרת. ”בוא“, קראתי לאביעד, ”כל רכבת צפונה היא לתל אביב“. עלינו לרכבת. הזדמנות להשלים שעת שינה.

”הרכבת תיכנס לתחנת חיפה מרכז – השמונה, תחנה סופית“, התעוררתי. ”אביעד, יש לונה פארק גם בחיפה?“ שאלתי בחיוך מותש. ”מה קרה?“ הוא התעורר. ”נרדמנו“…

”כפרה עלינו“, הוא חייך. ”אתה נראה כאילו לא אכפת לך“, אמרתי. ”אכפת לי, אבל מה אתה רוצה? עשינו כל מה שהיה בידינו – תכנָנו את הדרך, יצאנו מוקדם, עלינו לרכבת… משמים גלגלו אותנו אחרת. לא בחרנו להירדם ולקום פה. תתקשר אליהם בבקשה, תגיד שאנחנו מאחרים, טוב?“

”אין לי כח“, הוצאתי את הפלאפון, ”אוף! קמנו למניין ראשון, ועכשיו כבר כמעט אחת עשרה… עד שנגיע, נצטרך ללכת כבר לסבא וסבתא. שום דבר לא הולך לנו היום כמו שצריך!“ ”זה באמת מתסכל“, אמר אביעד, ”אבל מה אתה יודע מה צריך?“

שב“צ שלום, שמריהו.

השארת תגובה