מי הולך אל הלא נודע?

זוכרים את המסע ללונה-פארק בשבוע שעבר? (רמז: אין טרמפים, נרדמנו ברכבת, קמנו בחיפה...) בסוף הגענו לסבא וסבתא לארוחת צהריים. הפסדנו את הלונה-פארק, אבל נהנינו עם בני הדודים.

אבל מה שהכי תפס אותי בכל הסיפור היה אביעד. איך אח שלי קיבל ברוגע את כל מה שקורה לנו. לי קשה להיות ככה. אני צריך יותר לנהל את העניינים. זה גורם לי ליותר לחץ, אבל לתחושת בטחון. שבעצם, היתה גם לאביעד...

למחרת, כשאמא שאלה איך היתה הדרך, פתאום עלה לי רעיון. סיפרתי לה, ופניתי לאביעד: "אתה בא לטייל?". "לאן?" "לשום מקום". הוא פתח עלי עיניים. "באמת, לשום מקום מסוים". הסברתי לו את הרעיון. ביום ראשון השבוע עמדנו שוב בטרמפיאדה. הפעם - אחרי מניין שני.

"שני טרמפים לא, טרמפ כן", סיכמתי עם אביעד, "ה' מגלגל אותנו, נראה לאיפה נגיע ואיך נחזור". אביעד המהם והמשיך לחטט בתיק. כשעצר הטרמפ הראשון הוא הוציא את הבמבה. "ירוחם", אמר הנהג. שני בחורים עלו.

הטרמפ השני היה לבאר שבע. מי שהגיע אחרינו שמח שנתָנו לו לעלות. השלישי עצר ושאל לאן אנחנו צריכים. "לשום מקום", עלינו בחיוך. "אני נוסע לרתמים", הוא אמר, "אבל מה הכוונה שאתם תופסים טרמפ לשום מקום?" סיפרנו לו שאנחנו בטיול לאן שה‘ יגלגל אותנו. "באותה מידה יכולתם לומר שאתם נוסעים לכל מקום", הוא אמר.

הנהג הזה היה מהסוג השקט יותר, אבל הרועש. במשך כל הנסיעה שמענו אייל גולן בפול ווליום, ולא החלפנו מילה חוץ מ"תודה רבה", "תעצור לנו כאן בבקשה", "תודה רבה". ירדנו בכניסה, הנהג המשיך פנימה. כפר יפה, רתמים, אבל לא היה לנו זמן להתעכב, הטרמפיאדה קראה לנו.

לחכות כאן לשלוש מכוניות זה כנראה אומר לפרוש שק"שים. בהחלפת מבטים הסכמנו להקל ולעלות על הטרמפ הראשון. גם לו לקח הרבה זמן להגיע. בינתיים הסתכלנו מסביב, דיברנו קצת, נהנינו מהאווירה, מהזמן ביחד...

הנהגת שהגיעה נסעה עם עוד שני ילדים בבוסטר. הם נסעו לסבא וסבתא בגבעתיים. וזה מידע מוסמך שקיבלנו מהקטנצ‘יק בן השלוש. "אתם מהכפר?" היא נתנה בנו מבט בוחן. "לא". היא שאלה מאיפה באנו, והתפלאה: "למה לא לנסוע לגבעתיים ישירות מהיישוב שלכם? יותר ארוך מכאן".

"אנחנו לא לגבעתיים", ענה אביעד, "אנחנו סתם מטיילים לאן שמובילים אותנו". האשה חייכה והורידה אותנו בכניסה לעיר. "תהנו", היא אמרה, "ודרך צלחה". "בטיול הזה, הדרך העיקר, לא היעד", אמרתי לאביעד, "והיא תמיד מוצלחת".

בגבעתיים היו יותר טרמפים, אבל לשלישי היה רק מקום אחד. עלינו על הרביעי - לחדרה. 'ייקח לנו שעות לחזור מפה בטרמפים ליישוב', סימס לי אביעד. 'סומכים על ה', לא?', החזרתי לו. הוא חייך, קצת מודאג. ליתר ביטחון שלחתי לאבא ואמא הודעה שנחזור מאוחר, והראיתי לו.

בחדרה החלטנו להפסיק לנסוע, ולהסתובב קצת בעיר. האמת היא שגם רצינו להכיר אותה קצת. עצרנו בקיוסק וקנינו שתי מנות פלאפל. כשהוצאתי את הפלאפון, שמתי לב לשעה. "וואי, מנחה!" הזמן עובר מהר כשנהנים... "צריך להיות בית כנסת איפשהו“, אמר אביעד. סיימנו מהר את המנה והמשכנו ללכת, שואלים אנשים איפה יש בית כנסת.

בסוף מצאנו אותו, עם תשעה זקנים ממתינים רק לנו. ממש לפני שקיעה... בשבילם יצאנו לטיול הזה היום? אחרי מנחה, לימוד וערבית, השעה היתה אחרי שמונה וחצי.

”אוף! רציתי שניסע הלוך וחזור בטרמפים“. אבל צריך גם לחזור מפה הביתה וגם לפני מחרתיים... בלית ברירה פתחנו אינטרנט וחיפשנו תחבורה ציבורית. טוב שהבאנו כסף.

"מבואס?“ שאל אותי אביעד כשהיינו על כסאות הרכבת.  ”כנראה שככה ה' רוצה להוביל אותנו", אמרתי, והשענתי ראש. לא לפני ששמתי שעון מעורר לשעת ההגעה המשוערת לבאר שבע.

   שב“צ שלום, שמריהו (ותודה ליעל האיתן).



השארת תגובה