מי מתגעגע לחורף?

זאת אלישבע. איזה כיף לחזור ללילות הקיץ. לא צריך להדליק רדיאטור בחדר רבע שעה מראש לפני שמתכננים להיכנס אליו בלילה, לא צריך להתכרבל במיטה מתחת להרי פוך, לא צריך לראות חושך בחוץ כבר בחמש בערב… התגעגעתי לקיץ.

ערב האתמול. חזרתי מחברה, והרגשתי עייפות כזאת שלא היתה מביישת שום נער ארצישראלי מצוי. ואני לא אחת שנשארת על המחשב עד הבוקר… פרשתי לחדר. לילה אחד מותר לי ללכת לישון מוקדם, לחזור לילדוּת.

אבל מישהי החליטה לא לתת לי לחזור לילדות. מישהי לא אנושית. יָתושית. עשר שניות אחרי שעצמתי עיניים והתחלתי להתלבט על מה בא לי לחלום היום, הקול המנסר שלה צרם לי באוזניים. ונגמר לי דוחה היתושים.

החלטתי להיאבק. העפתי את הפולשת באמצעות ניפוף עצבני בידיים. היא לא ויתרה. שוב ושוב חדרה מתחת לשמיכה הדקה כדי לקבל יד מושטת למלחמה. לאחר רבע שעת מאבק עיקש, החלטתי לשנות אסטרטגיה. לתת לה לנחות על היד ולהכות.

היא הסכימה לשלב הראשון של התכנית, אולם לשלב השני שלה – היא התנגדה נחרצות. לפני שהמכה הונחתה, היא ברחה. המכה שנתתי לעצמי קצת העירה אותי, אבל העייפות עדיין נשארה ברקע. וגם היתושה.

מתישהו החלטתי לעשות מעשה אמיץ – לתת לה לקחת מה שהיא רוצה. העיקר שתעזוב אותי. בנחיתה הבאה שלה עצמתי עיניים, הרגשתי את הדקירה והתאפקתי שלא להניף יד. נשכתי את השפתיים חזק, וזה נגמר.

או שלא. לא הספיק לה הדם שהיא לקחה, והיא באה לעשות התרמת דם חוזרת. שוב ניסית להעיף אותה, שוב היא חזרה, שוב החטפתי לעצמי והחלטתי לתת לה לקחת עוד טיפה דם. היא לקחה, וחזרה לבקש עוד. בשלב הזה, לא זוכרת איך, אבל נרדמתי.

בבוקר קמתי, כולי עקיצות. מָאמָא-יתוש ניצלה את חוסר התנגדותי ועשתה לי הוראת קבע לבנק הדם המשפחתי שלה. בתמורה לתרומה, קיבלתי גירודים בכל הידיים.

בארוחת ערב היום אביעד שאל אותי: "את כל הזמן מתגרדת, מה קרה לך?". "קיץ", תמצָתּי לה את הכל למילה אחת. "מה קיץ?" אביעד לא הבין מילה. "קיץ, יתושות, וכאילו נגמר לי הסנו-די!", שיחקתי אותה צפונית.

"מתגעגעת לחורף", פלטתי, "כשהיתושות עוזבות אותנו בשקט ונותנות לנו לישון". "ואני דווקא זוכר שבחורף יִללת שאת מתגעגעת לקיץ", עקץ אותי אביעד, "כשלא קפוא לך בלילה". "לא אהבתי את הנימה", אמרתי, אבל הסכמתי איתו. לכל עונה יש את היתרונות שלה.

"חורף!", הכריז אביעד, וחיקה אותי, תוך כדי שהוא משחק אותה רועד מקור: "איך אני אוהבת את החורף, כשאין יתושות בלילה… קיץ!", הוא המשיך, בעיניים עצומות בהנאה, "איך אני אוהבת את הקיץ, כשיש רוח טובה בחוץ".

החיקוי היה די מדויק, וממש מעצבן. "מה יש לך?" אמרתי לו. "מה יש לך?" הוא החזיר. "יש לי אח מעצבן", אמרתי. "שמנסה לעזור לאחותו להסתכל קצת על מה שטוב", הוא המשיך באותה נימה. וקרץ. 

הסתכלתי על הזיפים שלו. הם נראו לא טוב. הרמתי את המבט, והסתכלתי על כל הפנים. פנים של אח. זה נראה יותר טוב. "חבל שאין בית המקדש", אמרתי לו, "זה עושה לך זיפים ממש לא יפים". "ברור שחבל, וממש לא בגלל הזיפים“, הוא עצם את העיניים ושתק.

“יודעים מה?" הוא פתח את העיניים. "אולי גם בזה שאין בית מקדש יש יתרון. כנראה שיש“. "איזה?" שאלתי. "לא יודע, צריך לראות", הוא ענה, מביט לכיוון החלון. הסתכלתי לשמיים. לא היה בהם זכר לשמש, והכוכבים נצנצו באורות קטנים. באמת צריך לראות.

                                    שב“צ שלום, אלישבע.

השארת תגובה