מה לכתוב על תשעה באב?

”מישהו יכול לעזור לי? אני רוצה לכתוב השבוע סיפור על תשעה באב, אבל אין לי רעיון“… אין קול ואין עונה. ”אלישבע, יש לך רעיון?“

”תתאר את כל עם ישראל ביחד עולה לרגל בבית השלישי“, היא הציעה. לא. אני רוצה סיפור עכשווי, מציאותי. נכון ש”בכל יום שיבוא“, אבל… ”יש לָך עוד רעיון?“ ”תספר על החורבן מנקודת מבט של חייל רומאי“. עוד יותר לא. לא היה נעים לי, אבל לא היה מנוס: ”אולי עוד אחד? בבקשה“.

”תתאר את חיי היום יום בממלכה של המשיח“. לא. ”אז סיפור על השואה“. לא. ”וואי, יש לי! תכתוב סיפור שיקשר את תשעה באב עם ט“ו באב!“ גם לא. ”אני מציעה לך אלף רעיונות, ואף אחד לא מתאים“. ”תודה רבה בכל אופן“, אמרתי. התביישתי לפנות לעוד מישהו לרעיון.

”תתחיל לכתוב על מה שיוצא, ותתגלגל עם הסיפור“, התאומה המשיכה לנסות לעזור. רעיון! התחלתי לכתוב סיפור מנקודת מבט של נער בזמן הבית השלישי, אבל זה יצא גרוע. שלחתי על טיל לסל מִחזור.

ניסיתי לחשוב עוד, אבל המח שלי היה ריק. ”תעזוב את זה עכשיו, ותחזור לזה אחר כך“, הציעה לי אמא. באמת עזבתי את המחשב. תאיר השתלטה עליו.

הלכתי למטבח. פתחתי את המקרר. ”אתה מחפש משהו, שמריהו?“ שאלה אותי אמא. ”סיפור!“ סגרתי את הדלת בחצי טריקה. ”סליחה, אמא“, אמרתי. נראה לי שחרגתי. מעצבן שהעצבים שלי מתפרצים על אנשים שלא קשורים למקור הרעש. ובמיוחד אמא. יש לי עוד על מה לעבוד.

התיישבתי על כסא. אין לי כח לכתוב. אולי השבוע אקח חופש? באמת אציע את זה למערכת, אשלח להם מייל. רציתי להיכנס לדוא“ל שלי, אבל תאיר כבר התמקמה יפה על כסא המחשב ושיחקה להנאתה באיזה משחק שבונים בו בית מאבני לגו. לא דחוף, אשלח להם אחר כך.

”למה באמת זה כל כך חשוב לך לכתוב להם סיפור כל שבוע? אל תכתוב הפעם“, אמא הציעה, ”בטח יש להם מספיק דברים“. ”אי אפשר“, אמרתי לה, ”יש לי אחריות על הפינה שלי. אני צריך לשלוח להם אותה. בונים עלי…“

ישבתי על הכסא והשענתי את הראש על היד. לא ידעתי מה לעשות. נזכרתי במשהו שמישהו פעם אמר לי, שהתפקיד שלנו זה להשתמש באמצעים שה‘ נותן לנו ולעשות איתם טוב, וכשאין אמצעים, צריך לקבל את זה שלא קבלנו כלי עבודה. וגם רעיונות הם סוג של אמצעי.

”אספר לך סיפור שקרה לי כשהייתי ילדה“, אמרה פתאום אמא, ”אולי זה יעזור לך“. היא התיישבה לידי והתחילה לספר. ”כשהייתי ילדה לא יכולנו ללכת לכותל בתשעה באב. הכותל לא היה בידינו. הוא היה בידי ירדן. אתה יודע שלפני ששת הימים, העיר העתיקה היתה פשוט מחוץ לגבול! כמו חוץ לארץ, רק קרוב קרוב.

אני זוכרת שאמא שלי היתה אומרת לנו שזה להבדיל כמו שהיא הרגישה כילדה כשהוציאו אותם מהבתים והעבירו אותם לגטאות. אתה קרוב לבית שלך, אבל הוא לא בידך… היא היתה מספרת לנו על בית המקדש ועל הכותל, והיתה אומרת לנו שכנערה היא היתה הולכת להתפלל בכותל.

ולפתע הוא חזר. חודש לפני כן לא היינו מאמינים שבקרוב ממש הר הבית יחזור להיות בידינו. מי חלם על זה? אולי הרב צבי יהודה זצ“ל – ’איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?‘. זה לא היה נראה מציאותי שזה יקרה.  כמו שלפני כמה חודשים אף אחד לא דמיין שתפרוץ מלחמת צוק איתן.

וכמו נס, זה קרה. פתאום. ישועת ה‘ כהרף עין. מצרים פתחה במלחמה, גם ירדן נכנסה לסיפור, ויצאה ממנו ללא ירושלים. זה היה פלא. אני זוכרת שאמא שלי לקחה אותנו לכותל ובדרך היא מלמלה באידיש: ’מי היה מאמין? מי היה מאמין מדינה, מי היה מאמין כותל‘…“

מי היה מאמין סיפור. בתוך רגע קבלתי מאמא יופי של יומן. צריך רק לקשר את זה לַבית השלישי ולשלוח.

                                    שב“צ שלום, שמריהו.

השארת תגובה