הליצן בשריון

שלום. נפתרה הבעיה של העומס?

שלום. העומס לא נפתר, אבל שיניתי קצת ת‘לו“ז. שריינתי זמן לזהירות. אבל תקשיב סיפור: השבת שִחְנַ“שתי עם כמה חבר‘ה צעירים ממני. התגלגלנו והגענו בסוף לעניין של הזהירות, על הבקרה של המעשים שלנו. כמעט השפעתי עליהם.

למה כמעט?

כי ישב שם חבר של אחד מהם, ובסוף הוא ירה משפט אחד שפגע בי והרס את הכל: "טוב, בסדר, שמענו. כשנהיה דוסים, נחזור אליך, כבוד הרב".

באמת לא נעים, מעליב. אני מזדהה עם תחושת הפגיעה שלך, אבל אני רוצה לומר לך, שאני דווקא מרחם על אותו נער. הוא מסכן.

למה מסכן? הוא פגע בי, אני המסכן.

א' כל – זה שהוא פגע בך, לא הופך אותך למסכן. אתה עדיין שווה, והכל בסדר. אתה בוחר איך להתייחס לפגיעה הזאת. היא כואבת, אבל בידיים שלך להחליט אם להישבר ממנה או לא. ובכלל כשאומרים לך דברים, זה שאומרים, לא אומר שזו המציאות.
בנוסף, אתה לא חייב לשתוק למי שפוגע בך. אתה יכול גם להגיב.
אבל חוץ מזה – אני באמת חושב שאותו נער מסכן. כי הוא ליצן. הוא לא יוכל להיזהר לעולם.

למה הוא לא יוכל להיזהר?

העניין של הזהירות הוא לשים לב לדברים. לחשוב. הלצון מזלזל בדברים בעלי ערך. הוא גורם לפרוק עול, לא לשים לב לכלום. לזרום חופשי, להיסחף למערבולות. הליצן לא מקבל תוכחות שנועדו לעזור לו. הוא חסום, מתבצר בתוך שריון של לעג ציני. הדבר היחיד שיוכל לעזור לו, זה קצת מכות. איתן הוא כבר לא יוכל לצחוק. הוא יהיה חייב להתאפס קצת ולחשוב...

אגב, אם דיברנו על מפריעים לזהירות, אז הלצון הוא באמת המפריע השני לזהירות, בנוסף לעומס.

אה, כן? ומה עוד מפריע לה, חוץ מאלה?

חכה לשבוע הבא. אני רואה שאתה באמת מתקדם לפי הספר. בקצב הזה – תוכל לזהות אותו כבר לבד. רק תפקח עיניים.

 

השארת תגובה