פרשת כי תצא

על שער העיר בארכאולוגיה

מאת טליה זיסקין.

תפקידו המקורי של שער העיר, להיות פתח בחומה המאפשר כניסה ויציאה מבוקרות וכך להגן על העיר, הוא מובן מאליו. בעת העתיקה, בנוסף על ייעוד זה, היה שער העיר מוקד לפעילות רבה. השער היה מקום המשפט, והמרכז המינהלי, הכלכלי ואף הפולחני של העיר. בפרשה מוזכר שער העיר כמה פעמים. אצל בן סורר ומורה: ותפסו בו אביו ואמו; והוציאו אותו אל זקני עירו ואל-שער מקומו (דברים כא יט). בפרשת המוציא שם רע: וְלָקַח אֲבִי הַנַעֲרָ וְאִמָה; וְהֹוצִיאּו אֶת-ּבְתּולֵי הַנַעֲרָ אֶל-זִקְנֵי הָעִיר הַשָעְרָה (דברים כב טו). גם כאשר היבם אינו רוצה לקיים את מצוות הייבום, מגיעה האישה אל שער העיר וְאִ ם-ֹלא יַחְ ּפֹץ הָ אִ יׁש, לָקַחַת אֶת-יְבִמְתֹו; וְעָלְתָה יְבִמְ ּתֹו הַ ּׁשַעְרָה אֶל-הַ ּזְקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו ׁשֵם ּבְיִשְרָאֵל ֹלא אָבָה יַבְמִי (דברים כה ז). בכל הפסוקים האלה מוזכרים הזקנים היושבים בשער. בתרגום אונקלוס שער העיר הוא מקום בית הדין: וְלִתְרַע ּבֵית ּדִין אַתְרֵיּה, כך שמקומם של הזקנים בו ברור ומתבקש. הקשר של המשפט ושל התהליך המח שפטי אל השער מוכר לנו מהציווי הפותח את פרשת שופטים שֹׁפְטִים ושֹׁטְרִים תִּתֶּן לְך בְּכָל שְעָרֶיָך (דברים טז יח). בחפירות ארכאולוגיות רבות שנערכו בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות נחשפו ערים רבות מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה) ומתקופת הברזל (מהמאה ה-12 עד המאה ה-6 לפני הספירה). בין הערים שנחפרו היו חצור, שבע, מגידו, גזר, ירושלים, ערד, לכיש, דן וחירבת קייפא שמח זוהה כ'שעריים' המקראית. בחפירות הערים האלה נמצאו ממצאים רבים, ובין השאר התגלו גם חומות הערים ושעריהן, מבני ציבור, מקומות פולחן ובתי מגורים. שערי העיר מתקופה זו הם שערי תאים בגדלים שונים: שערים דו-תאיים, שערים ארבע-תאיים ושערים שש-תאיים. זוהי מערכת הכוללת שתי מזוזות כניסה ופתח. אחרי המעבר בפתח מגיעים לתאים, חדרים, מימין ומשמאל . תיאור של שער שש-תאי מופיע ביחזקאל: "וְתָאֵי הַ ּׁשַ עַ ר ּ דֶרֶך הַ ּקָדִים, ׁשְלׁשָה מִפֹה ּוׁשְ ֹלׁשָה מִפֹה, מִ ּדָה אַחַת לִשְלָשְ ּתָם" (יחזקאל מ י). במבנה השער עצמו ישבו חיילי חיל המשמר בעת מלחמה, ובעתות שלום גם זקני העיר והשופטים. המושג 'שער העיר' במקרא מתייחס ככל הנראה מלבד לשער ולתאיו גם לרחבה שסביבו, שבה התרחשה פעילות רבה. את השער כמרכז מינהלי ניתן לראות במגידו, שם בסמוך לשערים שנתגלו מהתקוח פות השונות נחשפו ארמון המושל ומכלול מבנים ששימש למטרות מנהליות. בשערי העיר התנקזה תנועת סחורות בין העיר לבין ערים אחרות ובינה לבין הכפרים מסביבה. מחוץ לתל דן אותרו מבנים ציבוריים, ולדעת החופרים היו אלו שוקי העיר החיצוניים. עדויות לקיום פולחן בסמוך לשער אפשר למצוא בחירבת קייפא )תל בעמק האלה( ובתל דן. המבנה הסמוך לשער הגדול בחירבת קייפא היה מתחם הפולחן החשוב ביותר בעיר ובו אגן שקוע ברצפה – ייתכן למטרת רחצה – במת אבן וריכוז גבוה של מתקני בישול המעיד על סעודות פולחניות הקשורות להקרבת קורבנות וזבחים. ברחבת השער בתל דן התגלה מבנה מיוחד בעל בסיסים מעוטרים, מעין 'אפיריון' שעליו הוצבו עמודים – ככל הנראה מושב לפסל, ובסמוך אליו התגלו מצבות אבנים עם כלי מנחה לידם. כל אלו חיזקו את ההשערה שאזור זה נועד לפולחן. אזור זה חדל לפעול בסוף ימי הבית הראשון במסגרת הרפורמה של יאשיהו, כשביטל פולחנות שנהגו בשערי העיר "... וְ נָ תַ ץ אֶ ת–בָּ מֹות הַ שְּ ׁעָ רִ ים..." (מלכים ב כג ח). החפירות הארכאולוגיות השונות ברחבי הארץ שופכות אור על פסוקי המקרא ומעשירות את הבנתם.

השארת תגובה