על גאווה ודעה קדומה

השבוע יצא לי לשתות קפה ב'קפית הגן הבוטני'. פתאום הבחנתי ביחד עם שאר היושבים בפועל ערבי שלבש בגדים של מע"צ, כורע ומשתחווה בלי הקדמה מוקדמת ממש לידינו. 

בתוך שניות היה עסוק בתפילה, כולל תנועות הידיים ו'האנחנו כורעים' המוכר והידוע. 

מבטי פליאה מלווים בחיוכים נבוכים הוחלפו בין יושבי בית הקפה:

ככה לכרוע? באמת היום? במקום ציבורי כזה?

כאילו בן אדם, אם אתה רוצה להתפלל לאלוהים שלך קח לך פינה שקטה. אצלנו קוראים לזה בית כנסת. 

הסתכלתי עליו, על הפועל הלכאורה פשוט הזה. הוא לא ראה בעיניים וכאילו הקיף את עצמו בחומה גדולה ואטומה ועליה הכתוביות הבוהקות:

אני שם עליכם קצוץ! לא סופר אתכם בכלל. אתם אבק בשבילי.

והאמת שקנאתי בו. מאוד. ביכולת המופלאה הזו שלו להתנתק לגמרי מכל ה'מה יגידו' וה'איך נראה לכם זה יצא' וה'כמה לייקים אני הולך לקבל'. 

הוא פשוט היה מעבר לזה. 

ונזכרתי איך שהתפדחתי כשהנחתי תפילין במטוס והרגשתי איך מבטי כל הנוסעים משפדים לי את הגב:

מי זה היהודי המוזר הזה שמגלגל כל מיני רצועות שחורות. 

ניסיתי להתכוון אבל ההרגל, הו ההרגל הזה לשמוע תמיד מה יגידו ומה יאמרו ואיך זה יראה, פשוט גמר אותי.

לאחר כמה דקות סיים הפועל את התפילה שלו וחזר לעבודה שלו. כאילו שלמשך הרגעים הללו שוגר בזמן למקום אחר. 

וזה היה מעורר התפלאות ומדאיג כאחד. 

כי יש משהו מרתיע באנשים שמתעטפים באמת שלהם בוודאות כזו, שאתה יודע ששום דבר כבר לא יוכל להזיז אותם משם

 

ואולי, אולי זה מה שהיה אמור להיות המצב שלנו?

 

השארת תגובה