פתאום הודעה בנייד – אלון עידן מוסף הארץ

הרגע הזה שבו שני אנשים מדברים ולפתע נשמע צליל מהסלולרי. ככל הנראה צליל של הודעת ווטסאפ, אולי אסמס, ייתכן שזה הודעה במסנג'ר, אולי עדכון מהפייסבוק, מי יודע. בכל מקרה, שני אנשים יושבים ליד שולחן, זה מול זה, משוחחים, ולפתע צליל מהנייד. והשיחה אולי תימשך, כנראה תימשך. מילים ייאמרו, מחוות גופניות ייעשו. ובכל זאת, הצליל יהיה שם, יחצוץ בין המילים, בין המחוות. ולאחר מכן ישתחל לו בין המשפטים, בין תנועות הראש, יגדע באלגנטיות את הזרימה של הדיאלוג. בסופו של דבר יפורר את השיחה, יותיר עיי חורבות.

כעת, במקביל לשיחה, יתחיל להתרחש דיאלוג נוסף בתוך ראשו של האדם שמהמכשיר שלו הופק הצליל. הוא יתהה שמא זו הודעה חשובה. אולי מאשפזים בדיוק את אביו או אולי זו בכלל הודעה מרגשת — "נו, אז מה דעתך שניפגש הערב?" או בעצם הודעה סתמית — "תזכורת, ב–12:45 נקבע לך טיפול שורש אצל ד"ר אייזנקרוט". בכל מקרה, אינספור אפשרויות והוא לא יודע. והלא יודע יחדור באלימות לתוך התודעה, יבקש להפוך ל"יודע", יתעקש להתגלות, להיפתר, להתממש.

וגם אצל האיש האחר, זה ששמע את החיווי הקולי מהנייד של חברו, תתחיל התרחשות מקבילה. תודעתו תתמלא באפשרויות: "הוא בטח רוצה להציץ במכשיר כדי לדעת מה שלחו לו"; "אולי עדיף שנעצור את השיחה כדי שיברר מה קרה"; "אבל אם בכל פעם שתהיה הודעה נעצור, אי אפשר יהיה לדבר". ואולי גם רגש נחיתות קטן יבצבץ — "לו שולחים הודעות, מישהו בעולם מחפש אותו, רוצה אותו. אצלי כלום".

והשיחה תימשך, מובן שתימשך, אבל בעצם לא תימשך. היא תנסה לשמור על שיווי משקל, לא ליפול מהחבל, אבל בסוף תקרוס תחת המשקל של הדיאלוגים הפנימיים. כן, למרות ממשותה, ואולי בגללה, השיחה עם החבר תפסיד לצליל קטן שיוצא ממלבן שמונח על שולחן.

*

מהו בעצם הצליל הזה? מדוע הוא כל כך מפתה, כל כך מזמין, כל כך מושך? כי זהו הצליל של הפוטנציאל. זהו הצליל שיכול להיות כל דבר בעולם, הצליל שמגלם אינסוף אפשרויות. והצליל הזה ינצח את השיחה הממשית דווקא משום שהוא הדבר שטרם קרה, שטרם התברר. האדם שמדבר עכשיו עם חבר הוא אחד, וגם החבר הוא אחד, ויחד הם שניים; אבל הצליל הלא ידוע שבוקע מהנייד הוא הרי כל השאר, כל העולם: הוא אמא, ואבא, ואח, וחבר, ובוס, ואקסית; והוא גם האפשרות להיות שמח יותר, עצוב יותר, חשוב יותר, מסכן יותר. יותר, העיקר שיותר.

והאיש שקיבל הודעה ינסה להתגבר על הפיתוי. הוא ינסה לשמור על כבוד השיחה הממשית, על כבוד החבר שיושב מולו. ולכן הוא ימשיך לדבר, להשלים את הטיעון, לסיים את המהלך המחשבתי. אבל העין כל הזמן תפזול למטה והצדה, לכיוון המלבן הקטן שאוצר בתוכו את כל האפשרויות, ואת כל ההפתעות, ואת כל הריגושים, ואת כל האנשים שבעולם, מלבד אותם שני אנשים אומללים שיושבים עכשיו זה מול זה — רק שניים מול עולם ומלואו! — ומנסים להתעלם מהצליל של הפוטנציאל.

ובשלב מסוים, כמו ניסיון אחרון לפני שהמים מציפים הכל, האיש יהפוך את הנייד על ראשו, כך שהמסך יופנה כעת לכיוון השולחן. הוא ינסה להעביר לחברו מסר: לא, אל תטעה, יותר חשוב לי לדבר איתך מאשר לבדוק מה העולם רוצה ממני; יותר חשוב לי הכאן והעכשיו, יותר חשובה לי הממשות, אתה יותר חשוב לי — מאשר הצליל הטורדני הזה שמבקש להרוס את כל מה שנבנה בינינו. אבל דווקא העובדה שהפך את המלבן תסגיר משהו מהקושי שלו. הרי גם הוא מבין: אם באמת היה מתעניין יותר בשיחה הממשית, לא היה נדרש לפעולות שיעלימו מעיניו את הפיתוי.

***** 

צליל קטן שבוקע מנייד וגודע באיבחה דיאלוג ממשי — וזה הרי גם הצליל של הטרגדיה: הצליל שמזכיר לנו שמימוש הוא צורה של מוות. שברגע שמשהו קורה בפועל — שיחה עם חבר — הוא מאבד מערכו. קצת כמו חיים של אדם: ברגע שנולד, נקבע מותו. ודווקא הדברים שלא קרו או שלא התגלו — כוחם גדול יותר. כי האפשרות היא אינסופית והמימוש הוא אחד; כי הפוטנציאל עדיין לא קרה, ואילו ההתרחשות היא תחילתו של הסוף. ולכן אפילו הודעת ווטסאפ עלובה, שיכולה להתברר בעוד כמה שניות כספאם שנשלח מחברת ביטוח כושלת, כוחה רב יותר משיחה ממשית עם אדם יקר. החיים הם במקום אחר.

כשאדם מעשן סיגריות הוא מחדיר חומרים רעילים לגופו. הדופק מואץ, לחץ הדם גובר, הקיבה הופכת חומצית, כלי הדם נחסמים, זפת שוקעת בריאותיו, רמת הפחמן החד־חמצני בדמו עולה, בהמשך יופיע שיעול, קוצר נשימה, זיהומים ומחלות, לעתים גם מוות.

 

השארת תגובה