הסיפור האנושי – היעד האמיתי של חודש ארגון

לפני הרבה שנים יצא לי פעם לצאת עם קומונרית. סיפור ארוך. אחד מהדברים שאני זוכר בזכותה בחודש ארגון זה את כאבי הבטן שהיא חטפה יומיים לפני שבת הארגון היו מלווים בחששות דריכות וציפיות:

מאז דרך עשרות שאלות שקיבלתי ומקרים שנתקלתי בהם דרך קומונריות ומדריכים ומדריכות הבנתי שלפעמים, ובחלק מהסניפים, חודש ארגון יכול להתנהל כגרסה הדתית של אביב גפן נגד אייל גולן רק מוגש וארוז בכשר למהדרין:
דם רע, מאבקי כוח ושליטה,יצרים, אגו, קמפיינים ואסטרטגיות. ברוכים הבאים לעולם הנסתר של חודש הארגון, איפה שמתקבלות ההחלטות והדמעות מתערבבות עם הגואש וקומונריות מנסות לראות 'שבת ארגון' ורודה דרך עיניים אדומות.

פעם באחת ההרצאות, יצא לי לשאול כמה מהנוער:
"מהי לדעתם מטרת העל של חודש הארגון? מהם שלושת היעדים העיקריים שלו?".

אלו התשובות שנתקבלו בשקלול:

  1. להפגין את עוצמת הסניף: ככל שיותר חניכים מגיעים למפקד והופכים את הסניף, צובעים, מתקנים, מחדשים, מתקינים מחדש, ככה הקומונרית יוצאת יותר מלכה. 
  2. ללמד את המדריכים והחניכים מהי הגדלת ראש, אחריות, הובלה ומנהיגות. 
  3. לקרב יותר בני נוער לדרך של ארגוני הנוער דרך הרעש והיח"צ שנוצרים מסביב לחודש הארגון. 

 

"מדהים" עניתי להם ברצינות. "אבל תכלס, לא שכחתם משהו?"
"הא" הצביע אחד מהם וחייך: "אני מכיר כמה וכמה זוגות שהכירו בסניף בחודש ארגון וזה נגמר בחתונה. צודק".

"מדהים" עניתי. "ובכל זאת, לא שכחתם משהו?"

הם הסתכלו עליי במבוכה. ואז הסתכלו אחד על השני. ואז על התקרה. ועוד הפרצופים שלהם נראו כמו מתוך המיניונים בפרק שמישהו מפתיע אותם.
"שכחתם את הסיפור האנושי." המשכתי. "את מערכת הרגשות והיצרים, התחושות ומשחקי הכבוד, הפגיעות והעלבונות, הפירגון וההקרבה שנשפכים בכמויות ומשום מה, נדחקים לצד. שכחתם את הסיפור החשוב ביותר. הסיפור האנושי".

"תגידו" שאלתי אותם: "מתי יצא לכם לשאול את הקומונרית שלכם איך היא מרגישה בסניף, האם היא מסודרת לארוחות השבת ובאופן כללי מה מצב הרוח שלה? ומה לגבי שאר המדריכים והחברים שלכם?, האם יצא לכם לעצור רגע את האטרף של ההכנות ולחשוב האם יש מישהו שהגיע לסניף היום בחתיכה אחת וחזר הביתה בגלל איזו מילה לא במקום מפורק לגמרי?"

שוב פעם הם חשבו. ושוב ושתקו.

"ומה לגבי העזרה של ההורים? איפה התפקיד שלהם בכל הסיפור?".

שתיקה. 

"לא באתי להטיף לכם, כי רק אני ואלוהים יודעים עד כמה שאני חייב קודם כל לתקן את עצמי, אבל אם תחשבו כמה רגעים אנושיים נוצרים בחודש הארגון: מצבים יומיומיים קטנים שקשורים להכלת האחר, קבלת השונה, ההבחנה כי מישהו נמצא הרגע במצוקה ונדחק הצידה, תגלו שזה פסיכי לגמרי."

חודש ארגון הוא קודם כל קפסולה גרעינית של מיליון מצבים אנושיים שעוברים דרכנו ויכולים להצמיח אותנו בקפיצות הדרך שהיו לוקחות לנו בסיטואציות אחרות חודשים ושנים אם בכלל.

ואז אחד מהנערים הללו הצביע וסיפר איך שיומיים לפני שבת ארגון, אחד מהמדריכים שהם כל כך סמכו עליו פשוט פיקשש בענק ושכח להזמין את הכבלים לסנפלינג שהם תכננו לעשות בכדי להוריד מהגג את הכתובת אש.
בהתחלה הם רצו פשוט להרוג אותו במילים: "הרסת אותנו", "דפקת את כולנו", "איך יכולת? איפה האחריות שלך?". 

אבל אז, אחד מהמדריכים היותר מוערכים, הרגיע את כולם, ביקש מהם להירגע ולקח אותו לשיחנו"ש קצר. הם לא ראו כלום, רק איך בסוף הוא חיבק אותו חיבוק אמיץ וארוך והמדריך השני יצא מהסניף עם עיניים דומעות. 

כשהגיע שאלו אותו כולם: 'מה קרה, ומה הלך שם'?

"ההורים שלו חושבים לפרק את החבילה. ובדיוק ביום שהוא היה אמור להזמין לנו את הכבלים, זה יצא החוצה. אז תפסיקו לבלבל לי את השכל עם הסנפליג שלכם, כי יש בחיים דברים גדולים ומורכבים יותר".

בסוף ההורים שלו לא נפרדו ונכנסו להליך גישור ושלום בית. אבל את הרגע האנושי הזה, כך סיפר לי הנער, הוא יזכור לכל החיים.

השארת תגובה