כוחה של המילה תודה

פתיחה

אתם מחכים בתחנה להסעה בדרך לבית הספר. האוטובוס מגיע. עוצר לכם. אתם משלמים לנהג. יושבים. מתחילים לנסוע. מגיעים לתחנה. יורדים. האוטובוס ממשיך לנסוע.

אתם עומדים בתור בקפיטריה של בית הספר. ניגשים עם המגש שלכם. בוחרים את המנה. מקבלים אותה. ממשיכים הלאה. לפני בית הספר אתם עוברים על ביתן השמירה. בודקים אתכם. וגם כאן, אתם ממשיכים הלאה.

אם אתם גרים בבית מתוקן כנראה שבכל יום אתם מתעוררים לתוך מציאות של כביסה מוכנה. ארוחות חמות. מישהו שוטף את הבית. מכין לכם. מגיש לכם. ויכול להיות שאתם תוכלו להעביר יום שלם מבלי להגיד ולו פעם אחת את המילה 'תודה'.

נהג האוטובוס הוא שקוף. המלצרית בקפיטריה היא שקופה. השומר בביתן השמירה הוא שקוף. כולם הרי חייבים לכם משהו. או לפחות ממלאים את תפקידם. מצד האמת למה שתאמרו להם תודה? אתם אומרים תודה לשמש שזורחת? לחמצן שמביא לכם לנשום? מדובר בסך הכול בגורמים שממלאים את תפקידם. בשביל מה לסבך כל דבר? ובכלל, אם נתחיל להגיד תודה בצורה כזו, אנחנו עוד עלולים למצוא את עצמנו יוצאים מהשיעור ואומרים למורה: תודה. וזה כבר, תסכימו איתי, באמת יכול להיות מוזר.

הרצאת טד

באחת מהרצאות הטד הקצרות ביותר: על כוחה של המילה תודה, מהרהרת ד"ר לורה טרייס דרך דוגמאות מחיי היומיום מדוע ואיזה פספוס אנשים מרגישים כתוצאה מהמחסום המעיק הזה שמונע מהם להגיד את המילה הכל כך פשוטה ענקית הזו: תודה.

דרך מקרה של אשה, אמא, רעיה שמתחזקת את הבית עשרות שנים וכל כך רוצה לשמוע את מילת הקסם תודה ועד בן שאביו מת ומעולם לא זכה לשמוע את אבא שלו גאה או מודה לו אפילו פעם אחת עד שהתברר לו מחברים ומדידים קרובים שאביו דווקא לא הפסיק לשבח אותו בפיניהם:

ד"ר טרייס מובילה אותנו למסע קצר שבו היא מהרהרת מהו בעצם המחסום המוזר הזה, שכמו הטיל עלינו כשף מיוחד ומונע מאתנו בכך שהוא חוסם אותנו מלהודות לאנשים שעשו ועושים לנו טוב בחיים, להעניק להם כל כך הרבה אושר ובעצם לקבל אותו בחזרה.

הסיפורים והדוגמאות הכל כך פשוטים לכאורה שלה, יגרמו גם לכם לחשוב על המקרים היומיומיים שלכם, להבין ויותר מכך, להזדהות עם עצם ההחמצה הזו, שיכולה מצד האמת, להפוך לכם את העולם דרך מילה אחת

תכל'ס

עוד הרבה לפני הרצאתה של ד"ר לורס טרייס, לימדו אותנו חז"ל עד כמה היסוד של הכרת הטוב חשוב לבריאות ולשלמות הנפש מתוך הבנה פשוטה:

אם לא תדע להעריך את מה שמביאים לך, כנראה גם לא תוכל אף פעם להיות אדם מאושר ושלם בחלקו.

תכלס, מתי בפעם האחרונה יצא לכם לקום בבוקר עם חיוך של מיליון דולר ולהגיד תודה על מתנות שאין להם מחיר?

כאילו ברור שהאוזניים יתפקדו כמו שצריך, וחוש הרי והטעם, ואין ספק בכלל שכל הגוף שלנו אמור לתפקד כמו שצריך בגלל שיש לנו הרי הבטחה עם חתימה של אלוהים בכספת הקטנה בחדר שלנו.

ורק שחלילה משהו משתבש, דברים מפסיקים לתפקד, פתאום הבן אדם מגלה שהוא מוכן בעצם לשלם ולתת את כל המשאבים שיש לו בעולם בכדי לתקן או לנסות ולהציל את מה שאפשר.

לפעמים ה'תיקונים' הללו יכולים להעלות אלפי דולרים. לפעמים מאות אלפים. לפעמים גם מיליוני דולרים. ואז הוא נזכר שפעם, כשהוא היה בריא, הוא בכלל לא הבין מה המשמעות של גוף מתפקד. כי זה נראה לו כל כך מובן מאליו. כי מי בכלל עוצר וחושב ומעריך ומודה? כולם הרי בריאים לא?

אז זהו. שלא.

והחכמה היא לא לחכות עד שהכאב או הנסיבות ילמדו אותנו שהחיים שלנו מלאים במתנות שאנחנו חייבים להודות עליהם וכדאי שניזכר רגע אחד קודם.

ומה לגבי האנשים שמקיפים אותנו? כמה מילה אחת 'תודה' יכולה לנפוח בהם חיים ולהזרים להם חמצן?

כי יש בעצם, במילה הזו 'תודה' כשחושבים על זה, את כל ההבדל בין רובוטים שמעניקים שירות למישהו אחר. מכונה של משקאות שמביאה לנו תמורת כמה שקלים את הפחית. לבין אנשים בשר ודם עם נשמה רגשות וחוויות שמצפים שנראה אותם מעבר לשירות שהם מביאים לנו. הם לא מצפים שנתחיל לשחנ"ש איתם. אבל הם כן מצפים שנגיד להם את המילה הזו, שמצהירה שאנחנו מודעים לכך שאנחנו מתעסקים עם בני אדם. ואנחנו רואים ומכבדים אותם.

שנגיד להם את המילה הזו שכולנו כל כך אוהבים לשמוע בעצמנו.

תודה.

 

לתגובות: avinoam8111@gmail.com

 

 

השארת תגובה