רחוק מהעין, קרוב לבטן

דיברנו על החפרפרות בנושאי הכסף והקדושה. היום נדבר על חפרפרת בתחום אחר – על תאוות האכילה.

בגלל שהאדם חייב לאכול כדי להתקיים, ה' נטע בתוכו רצון שידחוף אותו לאכול. אחרת, הוא היה עלול לשכוח לקחת את מנת המזון היומית שלו, וזה היה כמובן פוגע בו.

זה כמו הרצון לקשר בין איש לאשה, שה' נתן בנו כדי שנדאג לקיום העולם.

נכון. ובדיוק כמוהו, גם הרצון לאוכל הוא עיוור. הוא לא מבחין בין המאכלים השונים – מה טוב ומה רע. העבודה שלו היא לדאוג שהאדם יכניס לתוכו חומרים מזינים כדי להתקיים. וגם כאן, חלק מהמאכלים לא טובים לאדם. יש למשל מאכלים לא בריאים, והגוף מתאווה להם. אם הרצון לאכול היה מפוקח, הוא היה מכניס אותם לרשימה שחורה ולא רוצה אותם. האדם היה מתעניין רק במאכלים שעושים לו טוב.

אז האדם עצמו צריך להפעיל את הבקרה, מה לאכול ומה לא.

נכון. כדי לשמור על הבריאות, האדם צריך להפעיל את הראש ולא ללכת אחרי כל תאווה לאוכל. תאבון זה חוש בריא, אבל זה בריא גם לדחות את המאכלים המזיקים.

אז אם הבנתי נכון, החפרפרת זה הרצון לאכול אוכל לא בריא?

זה חלק ממנה. יש אוכל שמזיק לגוף, ואת הנזק הזה אפשר לראות (גם אם לא מיד, אז לפחות בגילאים מבוגרים יותר), אבל יש אוכל שמזיק לנשמה. את הנזק הזה – אנו לא חשים. למרות שהוא הרסני יותר. שם החפרפרת פועלת בשיא הכח.

איזה אוכל מזיק לנשמה?

אוכל שה' אסר לנו. זאת באמת הסיבה שהתורה אסרה לנו כל מיני מאכלים – כי הם פוגעים בַקשר שלנו לה‘. לכל מאכל יש השפעה מסוימת על מי שאוכל אותו. חלק מהמאכל מתחבר לאדם ונעשה חלק ממנו. כשאדם אוכל אכילה של מצווה…

כמו מצה בפסח, למשל.

כן. אז הוא נעשה קדוש יותר. מנגד, מאכל של איסור, מכניס לבן אדם רעל רוחני שנדבק אליו וסותם לו את הלב מבחינה רוחנית. אפשר לחשוב ש“רעל“ זה סתם משל, כי מסתכלים על הגוף ולא רואים שום נזק, אבל צריך לדעת שלנשמה – זה מאוד מזיק. שמעתי סיפור על אדם שבאמת חש שמדובר ברעל: בשואה, הנאצים ימ"ש ניסו להכריח את הסטייפלר זצ"ל להכניס לפה שלו מרק אסור. הוא סירב וסגר את הפה בכח. אח"כ, כשהוא דיבר על המקרה, הוא אמר: "זה נפט! אם היו מכריחים אדם לשתות נפט – הוא היה נותן?" הוא היה בדרגה כזו, אבל הרעל אותו רעל כלפי כל יהודי.

השארת תגובה