המעגלים

השבוע נתקלתי באייטם הבא:

זה מה שמותר ואסור לכם לגנוב מהמלון

יצא לכם פעם לגנוב מבית מלון? יכול להיות שנכנסתם לרשימה שחורה ולא נעימה בכלל שתגרום לכך שכל בית מלון שתגיעו אליו בעתיד יסרב לארח אתכם. לבתי המלון מסביב לעולם נמאס מהתופעה הזו והם אפילו פירסמו רשימת מוצרים שמותר לכם לקחת. הכל כדי שתעזבו את הקומקום החשמלי במקומו.

 mako חופש | פורסם 26/11/17

נזכרתי בשעה האחרונה של המלון האחרון שהייתי בו: התיקים ארוזים, סקירה אחרונה ופתאום אני קולט מגוון ענק של מוצרים שטרם השתמשנו בהם: סבונים, שמפו, שקיות יוקרתיות של תה, קפה מיוחד, ועוד זוגות של נעלי בית כאלו.

הגן הישראלי התחיל לגרד לי ואח"כ לשרוף: קח! הוא צרח עליי. קח הכול! שילמת על זה! זה שלך!

אבל אני לא צריך את כל זה, ניסיתי. מה אני אעשה עכשיו עם עשר שקיות שמפו, חמישה סבונים, ועשרות שקיות תה.

קח כבר! שילמת על הכול!

לקחתי. חוץ מאת הנעלי בית. זה כבר נראה לי מעבר לגבול.

"איזה טיפש אתה"  אמר לי חבר שלי כששמע שהשארנו את הנעלי בית:

"אנחנו לקחנו".

"מה לקחתם?" תהיתי: "אבל זה גזל גמור אחי!".

"נראה לך שזה אכפת להם? להיפך. הם רוצים שתסתובב עם הבגדים שלהם. זה הפרסום הכי טוב".

"אז אני מבין לפי ההיגיון שלך שלקחתם גם את המגבות?".

"ברור. וגם את מגבות המקלחת הענקיות. שיגידו תודה שאנחנו לא לוקחים להם כסף עבור שירותי היח"צ שעשינו להם".

*

בכל שנה נגנבים רק מהמלונות בארה"ב לבדה, ציוד בסך 100 מיליון דולרים. אם נוסיף את שאר בתי המלון בעולם נקבל סכום גדול בהרבה. מה מסתתר מאחורי התופעה, שמעלימה את המוסר האנושי וגורמת לאחד מהדיסוננסים המוכרים ביותר בעולם:

אנשים נורמטיביים שתחת מצלמות לא היו משתעשעים אפילו ברעיון של 'השלמת ציוד', מתגלים כאחרוני הקליפטומנים כאשר הם בטוחים שהם נמצאים מעבר לגבולות החשיפה.

*

נעים מאוד, 'המעגלים'.

המעגלים הם האנשים שתראו בסופר דוחפים ידיים למדפי הפיסטוקים והבוטנים בכדי לנשנש ולטעום אותם, כי ברור שאם הם לא ירדו על חצי קילו קשיו איך הוא ידעו שהם טריים?

המעגלים הם אלו שמבין עשר שיחות שהם לוקחים במסגרת העבודה, הם יוציאו שיחה אחת לצרכים הפרטיים שלהם כי מה, לא צריך להיסחף.

המעגלים ייקחו פעם בשבוע חצי חבילת דפי A4 לבית כי לא זה מה שיפיל את המפעל.

תכל'ס, כולנו מעגלים. אני מעגל. אתם מעגלים. מי לא מעגל? כי בואו נודה על האמת: יש משהו משכר ונעים בתחושה הזו של ללכת על הקצה. להתנהל בתוך המערכת והכללים ובכל זאת לקחת ולאסוף ולצאת עם חיוך של אחד שהרגע דפק את המערכת.

*

העניין הוא שהמעגלים יודעים שהם מעגלים. במאה אחוז. הקול הפנימי שלהם, זה שהם משתיקים בכל פעם מחדש, צועק להם: "היי בן אדם. זה לא בסדר מה שעשית עכשיו. זה לא אתי. אתה יודע טוב מאוד שזה לא קשור לעבודה ושלא היית עושה את זה אם המנהל שלך היה מסתכל עליך עכשיו".

"אבל הוא לא מסתכל עליי עכשיו נכון?" יענו לו המעגלים. וימשיכו לעגל.

המעגלים הקטנים שמעלימים מהעבודה חבילת דפים יסתכלו בבוז ובסלידה על המעגלים הגדולים שמעלימים מגבות.

והמעגלים הגדולים יסתכלו בבוז ובסלידה על המעגלים הענקיים (גם זה כבר היה) שנתפסו כשניסו להעלים כיורים.

ואולי זו בעצם הנקמה של המוסר:

גם הקטנים, גם הגדולים וגם הענקיים יודעים: עיגול קטן, או גדול או ענק, בסופו של דבר עדיין נשאר עיגול.

"ברגע שקיבלנו את הרע שבתוכנו הוא אינו מתעקש עוד שנאמין בו." ~ פרנץ קפקא

השארת תגובה