חיבור בין חילונים ודתיים

היי קוראים יקרים, קוראים לי מיטב ובאתי לדבר על נושא שמאוד חשוב לי וקרוב לליבי: חיבור בין חילונים ודתיים.

בהתחלה חשבתי אילו נקודות השקה יש לי בתור נערה דתיה עם נערה חילונית ולאחר מכן נוער דתי אל מול נוער חילוני, והאמת שגיליתי מהר מאוד שיש המון נקודות השקה.

אז למה? למה אנחנו כל כך מתרחקים? למה כל השוני?

כולנו מלאים בסטיגמות כלפי דתיים, חילונים, חרדים, אשכנזים, ספרדים, רוסים, אתיופים.

למעשה אנחנו מפוצצים בסטיגמות! אז החלטתי לרגע לעצור ולראות לנסות להבין מאיפה צצו כל הסטיגמות, ומיד הבנתי.

יש לכולנו נטייה מאוד ברורה להשליך התנהגות של בן אדם על כל החברה אליה הוא משתייך (יגאל אמיר רצח את אבין כל המתנחלים רוצחים).

אנחנו אנשים מאוד סטיגמתיים אנחנו נוטים לקטלג אנשים ע" החברה שלהם ולתייג אותם ע"פ המראה שלהם.

נשארתי אם אותה השאלה, למה כל השוני?

קיץ 2014 , סוף הלימודים של כיתה ח' כמה ימים לפני סוף שנת הלימודים מקבלים מסר מצמרר: 3 נערים נחטפו , כוחות הביטחון בעקבותיהם.

שקט, דממה, כולנו יודעים את האמת, מתפללים בוכים, ואז קרה הדבר לרגע אחד שכחנו את השוני, לרגע אחד נזכרנו שכולנו עם אחד, וכמה התפללנו בכינו וביקשנו דתיים וחילונים כאחד.

לאחר 18 ימים קיבלנו את הבשורה, אבל השארתם לנו צוואה לא כתובה ,צוואה שהיא צו השעה, חובה עלינו להמשיך , להמשיך לשבור את החומות, להמשיך לשכוח מהסטיגמות, להמשיך להישאר מאוחדים.

אבל איך? שיש מטרה מאוד ברורה נורא קל לנו לשכוח שאנחנו שונים, שיש צרה קל לנו לשחרר את הסטיגמות, אבל איך אנחנו עושים את זה ביום יום שלנו? איך ממשיכים את המורשת הזאת הלאה?

ואז חשבתי, הרי חייבות להיות לנו עוד נקודות השקה אין מצב שזה רק שטחי. החלטתי לחפור יותר לעומק, והבנתי שלכולנו יש מטרות משותפות וערכים דומים, התיישבות כן.

אבל איך ממשיכים מכאן?

קיץ 2015, יום האחדות הראשון, קריית חינוך דרור אולפנת להב"ה אולפנת כפר פינס ועוד מספר בתי ספר החליטו לקיים יום שיח משותף, וכאן חזרה השאלה לראשי.

הרי ישבתי עם תלמידים חילונים היה לי מעניין ומעשיר, אבל למה זה הרגיש לי שונה? למה לא נחשפתי אליהם עד היום?

הבנתי שהנושא חשוב לי שהנושא בוער בי, הבנתי שאני חייבת לפעול, שזה חזק ממני, שזה ערך שאני לא מוכנה לוותר עליו.

בכיתה י' התחלתי ללמוד בכיתת בנים (ברובה) אבל חילונית לחלוטין, למדתי להביט להקשיב לראות לנסות להבין את הקשיים ואת הסיבוכים.

ותאמינו לי יש המון, אנחנו לא נחשפים אחד לשני ביום יום, אנחנו לא רגילים להתנהל עם אנשים ששונים מאתנו.

הפחד הזה של להגיד את דעתנו השונה, הפחד מלשאול שאלות, הפחד משמירת נגיעה (חח..) כן? לא? איך? כמה? למה?

קיץ 2016, יום האחדות השני, אני כבר חלק מהקהל אני מבינה את הרצון שלי להתחבר לצד השני ולהתעלם מהסטיגמות אבל אני יודעת רק על עצמי. העברתי פעילות לשכבת ז' דיברנו על קבלת השונה ולמרות גילן הצעיר ראיתי שהן מבינות על מה אני מדברת.

המשך הקיץ, אני מצטרפת לעמותת צו פיוס – עמותה שמטרתה שילוב דתיים וחילונים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי.

זכיתי להעביר שבוע שלם עם 20 בני נוער בגילי מכל הארץ חילונים ודתיים, רק כדי להוכיח שאנחנו מסוגלים לחיות יחד, ורק כדי להוכיח שאנחנו מסוגלים להתגבר על השוני ביננו.

חייבים שינוי ועכשיו! כמה שיותר מהר!

צעדת מתחברים, זכיתי להעביר מעגלי שיח לנוער הבוגר מחלקות מהנדסה קרבית, מכינות צבאיות, נציגים מתנועות הנוער, ישבנו וחשבנו העלנו דעות לכאן ולכאן.

והחלטתי להילחם, הבנתי שזה הערך שעומד בראש מעייני, החלטתי להילחם את המלחמה שלי יחד עם המחוז המדהים הזה, רצתי והסברתי הדבקתי אנשים בג'וק שלי חפרתי לכולם העיקר שיבינו שיש פה מלחמה שצריך להילחם ושהמלחמה היא בעצם התגברות על השוני.

קיץ 2017,יום האחדות השלישי ואני עומדת על במה מול המחוז שלי ונואמת את הנאום הזה מול אנשים שרוצים לקחת חלק במלחמה הזאת שמוכנים לשים את הסטיגמות והדעות הקדומות בצד ולהקשיב ולהגיד ושאול את השאלות ולדבר. כי זה מה שחשוב, כי כולנו בני אדם, והמטרה של כולנו היא להיות אנשים טובים יותר, כמה שרק נוכל,  אם רק נדע באמת לשים את כל הסטיגמות בצד נוכל להקשיב לדבר ללמוד ולהבין.

תודה רבה!

עשו לנו לייק בפייסבוק:

השארת תגובה