יוגב

לא התכוונתי לבהות בה, פשוט הלכתי לאיבוד עם כל האנרגיות המתפרצות שלה שישר שטפו את כולנו. 

"אחי, אתה בוהה, מה נסגר איתך?" בעט בי ירון.

הורדתי מהר את העיניים, מקווה שתמר הקומונרית החדשה לא קלטה אותי. רק זה מה שחסר לי עכשיו, שכל הסניף יחשוב שנדלקתי עליה. 

לפני שאתה מבין בכלל מה הולך, אנשים מדביקים לך תווית ואז כדאי לך להתחיל להתפלל כי רק אלוהים יוכל לעזור לך להיפטר ממנה.

 אז שיחקתי אותה קול ותמר המשיכה להציג את עצמה ואת החזון שלה לסניף החדש שלנו ואת כל השאר אני בכלל לא זוכר בגלל שהייתי עסוק בפחד שלא אתחיל להחליף צבעים כמו ילדה כאשר נגיע לסבב השמות שבו כל המדריכים צריכים להציג את עצמם. 

"קח" דחף לי ירון פתח עם מספר טלפון: "חשבתי שבטח תרצה".

"מה זה?" סימנתי לו.  לפי החיוך שהתפשט לו על הפנים הבנתי ששוב פעם הוא מתחיל עם אחת מהיציאות הטיפשיות שלו:

"המספר של תמר, אתה לא רוצה?".  איזה ילד נודניק. בעוד אני מעיף את הדף של ירון בחזרה אליו שמעתי את הקול שלה שפנה לירון:

"מי אני? ירון" הוא אמר בטון הצבע מאכל והמזויף שלו.

"ואתה מדריך שבט?"…

"ניצנים" אמר: "התותחים של הסניף". הוסיף עם חיוך זחוח.  מצטער אבל קשה לי להתחבר לטיפוסים שעפים על עצמם אבל בהגזמה. ירון היה אחד כזה.

אני מכיר את הבן אדם ואת הסיבות שבגללם הוא נכנס לסניף. הכול אינטרסים. לא מבין איך הוא אמור בכלל לשמש מדריך ודמות לחניכים שלו. שמעתי שהם סוג של מעריצים אותו כזה. תזכירו לי פעם לבדוק לעומק את העניין כי מישהו , או אני, או הם,  מפספס כאן משהו.  

"ואתה?". היא הגיעה אליי. ניסיתי להישאר רגוע. אבל קבוע שאני מנסה לתכנן משהו דברים יוצאים דפוק.

"הרא"ה" אמרתי ישר. מקווה שזה נשמע תכליתי ופשוט. הבטתי בה רק פעם אחת וזהו. לא רציתי שוב פעם להישאב ולגלות שאני בוהה.  

"זה השם שלך? הרא"ה?" היא צחקה  והצחוק שלה נדמה לי כמנגינה מתוקה שכבר לא שמעתי הרבה זמן. אוף איתי!  מה קשור עכשיו פרפרים בבטן?  

"היי", המשיכה: "אתם יכולים להסתכל עליי חבר'ה, אני לא נושכת, אתם יודעים".

חייכתי קצת והרמתי את הראש. רק לא להפוך את זה לאישו. רציתי כבר שתעבור למדריך הבא. הסתכלתי עליה שוב והוצאתי חצי חיוך מאולץ. הבטן התחילה לכאוב לי. הרגשתי לחוץ.

אני אמור עכשיו לעבוד איתה שנה שלימה? אלוהים, אתה צוחק עליי נכון?

"קוראים לי יוגב, נעים מאוד. אני המדריך של 'הרא"ה'"

"ואחד התותחים הגדולים של הסניף. את תראי. הוא קיבל הצעה להיות קומונר בעצמו" – זה היה בני, החמשוש שכתוב לו על המצח 'פדחן'. בני שגרם לי להסמיק למרות כל המאמצים שלי לשדר עסקים כרגיל.

אני כבר אקח אותו לשיחנו"ש קצר בתום הישב"צ הזה ואתאם איתו ציפיות.  

"מה אתה אומר" הגיבה תמר לבני: "רשמתי לעצמי. אחלה יוגב, אז כנראה שעוד נתראה ואבקש ממך לעזור לי בכמה דברים" ואז הגיעה הקריצה. או שלא? לא, בחיי. אני יכול להישבע שכן.

קריצה מתוקה כזו שהפכה לי בבת אחת את כל הלב לחמאה מומסת.

ותוך כדי שהיא עוברת למדריך הבא מצאתי את עצמי מתפלל לאלוהים שיעשה טובה, ואל תשאלו אותי איך ולמה כי הרבה דרכים למקום, שאני אצליח להרשים אותה כי משהו הרגשתי שמשהו בטיפוס הקטן והבוטח הזה נגע בי בדרך מאוד מיוחדת והלב שלי פעם בטורבו והרגשתי איך שעוד רגע הוא דופק לי נפקדות ויוצא מהמקום.

עשיתי סקירה מהירה מסביב בכדי לוודא שאף אחד לא עלו עליי או חושד בהר הגעש שגועש בתוכי ורק נעה, שמדריכה איתי ביחד וכל הסניף יודע שהיא רוצה להיות חברה שלי, הסתכלה עליי במבט מוזר וידעתי שהיא יודעת. אבל מה כבר יכולתי לעשות?

אז חייכתי אליה כמו דביל ואחר כך שיחקתי אותה מסתכל בסמרטפון שלי והרגשתי ששנינו, גם אני וגם נעה יודעים שעידן של כמה שנים הסתיים.

ועידן חדש מתחיל.

השארת תגובה