סיפורו המפתיע של יצחק

יצחק הגיע די במקרה לבית הספר שלנו. עובד הניקיון יצא לחופשה בת חודשיים ויצחק החליף אותו. יצחק הוא איש מבוגר, זיפים לבנים, כובע מצחייה, גוף מוצק ופנים לבנות, בוהקות. לו ידע לדבר עברית אולי הייתי משוחח אתו קודם אך יצחק בחר להתחבא מאחורי המטאטא וערמות האשפה המצטברות ורק להנהן לשלום לעוברים ושבים, לא יותר. איש מסור , חרוץ להפליא, לא בוחל בשום עבודת כפיים, עוטה בגדי עבודה מטונפים שכמו מסתירים את דמותו, ובעיקר את סיפורו המפתיע, המרגש עד דמעות.

ביום מעונן אחד, לפני שנים בודדות, יצחק חיפש אותי , תלמיד שובב טלטל איזה מתקן סבון וליצחק חשוב היה לדווח, לא להשאיר אצלו את הידיעה המרעישה. עם כמה מילים בודדות בעברית ובעיקר עם הרבה תנועות ידיים אילמות הוא הצליח לספר לי, להעביר את המידע החינוכי , לעשות צדק אחרי מה שראו עיניו המזדקנות. הקשבתי לו עמוקות וראיתי איזה ניצוץ התרגשות נדלק בו . "בן כמה אתה, יצחק?" שאלתי, הוא החווה בידיו השסועות את המספר 79 ואני נדהמתי . כעת לא הייתי צריך לשאול יותר מדי , זה פשוט נשפך אליי בנדיבות, הוא הרגיש בסקרנות שלי וכמו ייחל לרגעי הקשב הקדושים הללו. עם אוצר מילים דל להחריד, בשברי משפטים ועם פנטומימה משובחת הוא החל לספר לי על קורותיו. "נולדתי ב1935 במולדובה, שם קראו לי איזק, רק בן חמש הייתי כשהנאצים פלשו למולדובה, כמה ימים קודם לכן אבי גויס לצבא האדום ואמי עלתה איתי לרכבת הנוסעת לעומק ברית המועצות" מטוסים גרמניים הפציצו את הרכבת שיצאה ממולדובה וקרונות רבים עלו באש , הילד איזק נחשף למראות הקשים של קרונות מתלקחים והרוגים רבים שנפלו סביבו. בסיעתא דשמיא הקרון שלו לא נפגע , הוא ואמו ניצלו מההפצצה והצליחו בדרך לא דרך למצוא מקלט בפאתי רוסיה. אלא שגם שם סבל איזק מתת תזונה ומתנאים מחפירים. "לא היה לנו מה לאכול" הוא נזכר ודמעות בעיניו "היינו קורעים חתיכות עור מספסלים ומספות ואוכלים זאת בחוסר ברירה ומדחף חזק של הישרדות" רוב משפחתו נרצחה על ידי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן (לוחמי הסער הנאציים שטבחו ביהודים לפני "הפתרון הסופי") והוא ואמו ניצלו מציפורני הנאציים. בתום המלחמה הוא התגורר ברוסיה למד באקדמיה המקומית והיה למהנדס בניין. עם מטאטא ביד אחת ודלי בשנייה הוא מספר לי כי כשעלה לארץ לפני פחות משני עשורים לא רצו לקבל אותו לעבודה בתחומו והוא, בענוותנותו, לא בחל באף עבודה שהוצעה לו , כך התגלגל להיות עובד הניקיון המחליף אצלנו. "אם הייתי יודע עברית הייתי יכול לכתוב ספר" הוא שח לי בעיניים דומעות מהתרגשות "אבל אני כבר מבוגר מדי בשביל זה, אני רוצה לסיים את חיי בשלווה פה בארץ ישראל. זה שאני חי היום זה נס, וזה שאני בארץ ישראל זה נס"

לסיפור המטלטל של יצחק הקשיב בדריכות ובלהט Philip Nouvahov תלמיד מתוק שלנו, דובר רוסית. כיתה אחר כיתה עבר פיליפ כמתרגם יחד עם יצחק להדהד את הסיפור שלו בקרב התלמידים.

השנה כחלק מהערכה החלופית בספרות (ותודה לרב שי פירון על הירושה המכוננת הזו...) בחר פיליפ להעלות על הכתב את סיפורו של יצחק. בתום ראיון נוגע ומוצף בדמעות ביקש יצחק מפיליפ: "אינני יודע כמה זמן עוד נותר לי לחיות, בבקשה ממך תגיע ללוויה שלי..."

כתב אבישי מזרחי, מנהל חטיבת ביניים אמית בר אילן, נתניה.

השארת תגובה