הטעות הבסיסית של מפלבלי העיניים

בואו נדבר על הקורבן האמיתי והגדול באמת שראש הממשלה הקריב (אמנם ברצונו החופשי ובכל זאת) בשביל לתחזק את חייו הציבוריים. המשאב היקר והכואב מכל:

זמן האיכות עם אשתו וילדיו. 

התגובות הנדהמות מהקלטת שחשפה את עלילותיו של יאיר נתניהו בסגנון:

'מבנו של ראש הממשלה ציפינו ליותר' נגועות בהיתממות בטעם צבע מאכל ובעיקר בחוסר הבנה כלפי המושג חינוך ילדים ואיך הוא אמור להתנהל.

הפסקתי לספור את המנהיגים ואנשי החינוך שילדיהם, אם ננקוט שפה עדינה, הלכו לכיוון אחר לגמרי מכוכב הצפון החינוכי שייעדו להם הוריהם.

ואחרי שאתה שומע את הסיפורים על אנשי החינוך הנהדרים הללו, אתה שואל את עצמך:

אבל איך זה יכול להיות? הבן אדם משמש מגדלור חינוכי, עשרות אלפי הורים גמעו בשקיקה את הדרכותיו, אז מה בעצם קרה כאן?

מסתבר שיש דברים וחינוך הוא הראשי מביניהם, שמצריכים טיפול ידני ומסור ומפלים של זמן ותשומת לב בכדי להגיע למצב הרצוי וגם אז, יודע כל איש חינוך, שום דבר לא מובטח וכל כך הרבה דברים תלויים כמו שאומרים ב'דמעות של הסבתא'.

נכון, ישנם עשרות אישי ציבור ומנהיגים שילדיהם הולכים אחריהם בגאון ובגאווה ומישמים בעצמם מודלים חינוכיים. 

וישנם גם הרבה שלא. כי אחד מהדברים הבסיסיים ביותר בחינוך הוא שאין דבר כזה חינוך בשלט רחוק. 

ואם הורה רוצה להבטיח את חינוך ילדיו הוא צריך קודם כל פשוט להיות שם. איתם ביחד. שעות על גבי שעות. לעקוב. להשקות. לוודא שהכול הולך כמו שצריך. שלא חסר מים. ואהבה. לאט. בנחת. כמו שמפסלים כד בחימר. רק שכאן אנחנו מפסלים נשמות והסבלנות וההכלה צריכים להיות גדולים יותר.

ולכן חוסר הפניות הזו להיות עם המשפחה, קל וחומר אם אתה ראש ממשלה כל כך הרבה שנים , היא דבר מורכב וכואב שמגיע עם תג מחיר גבוה במיוחד שנופל בעיקר על משפחתו ובניו של ראש הממשלה.

יש גם דברים נוצצים, אבל בואו נאמר את האמת: יש גם דברים שנוצצים פחות.

וגם אם בנימין נתניהו בחר בקורבן הזה מתוך השיקולים שלו, לא בטוח שבנו יאיר בחר בזה. היא פשוט נכפתה עליו.

האם זה מנקה אותו מאשמה? לא ולא. 

ובכל זאת הציפייה ופלבולי העיניים מהידיעה שכך נהג בנו של ראש הממשלה מעידים יותר על הבורות הבסיסית במושגים יסודיים בחינוך מצד שומעי הקלטת מאשר על בנו של ראש הממשלה.

כי בסופו של דבר רק יאיר נתניהו יודע כמה פעמים היה מעדיף שיהיה לו אבא רגיל בבית, שנמצא שם איתו ולידו בכל מיני רגעים שאב צריך להיות ליד בנו. 

וזה בעיניי, סיפור לא פחות קטן חשוב או אנושי מסיפור הקלטת.

השארת תגובה