סוג של חיים

כמו "כאילו" האלמותית, גם הגנים של "סוג של" עשויים מכרומוזומים של חוסר מחויבות. העיקר שלא תבואו אליו בטענות.

"סוג של" מסרב להרפות. הוא כאן כדי להישאר. סוג של מגפה. אין דרך להסביר את הצלחתו הפנומנלית חוץ מלהרכין ראש ולהודות:

הוא נושא עמו את הגנים העמידים של "כאילו". סוג של כאילו.

מדוע "סוג של" כל כך פופולרי: כי הוא משלב ארומה אינטלקטואלית וחוסר משקל, מעין מטבע לשון נובו־מתוחכם שמתאים לכל אחד ובכל מצב.

סליחה אדוני, אפשר שאלה בנוגע לעמדתך ביחס לעונש מוות?

בוודאי, קדימה.

האם אתה בעד?

אמממ... סוג של.

אני מבין שדווקא יש לך ביקורת.

אמממ... סוג של.

לא הבנתי, אז אתה בעד או נגד?

אמממ... סוג של.

מובן שאין טעם לנסות לחדור בעד חומת ה"סוג של" כדי לקבל תשובה מדויקת או מחויבת יותר. החומה לעולם לא תיסדק כי היא לא באמת קיימת. אדם שבוחר להשתמש ב"סוג של" עושה זאת בדיוק כדי להודיע לשואל: איני מעוניין להתחייב ולדייק, מטרת התשובה היא דווקא להשאיר את כל האופציות פתוחות. איך משאירים את כל האופציות פתוחות? כך למשל:

סליחה, ראיתי שיצאת בדיוק מהסרט "שבוע ויום".

"לגמרי".

אני פשוט מתלבט אם להיכנס, ורציתי לדעת אם אהבת את הסרט או לא.

"אמממ... סוג של".

אם כן, לפנינו אדם שברוב אדיבותו מוכן להתחייב ביחס לעובדות — כן, צפיתי בסרט! לגמרי! — אבל בכל מה שקשור לפרשנות מעדיף לשמור על עמימות ממזרית: כן, הוא כנראה אהב את הסרט, או בערך אהב את הסרט — כאמור, סוג של אהב — אבל את מחשבותיו הכמוסות הוא מעדיף לשמור כרגע לעצמו.

מדוע כל כך חשוב לאיש לא להתחייב בנוגע לאהבתו את הסרט? ממה הוא כל כך חושש? ככל הנראה מהאפשרות שתבוא אליו בטענות אחרי שתצפה אתה בסרט ("היי, איך אמרת לי שאהבת את הסרט? זה סרט גרוע!"). במקרה כזה, הוא תמיד יוכל להזכיר לך שהוא מעולם לא אמר שהוא אהב את הסרט, אלא רק טען שהוא "סוג של" אהב את הסרט, שזה לא בדיוק לאהוב אלא יותר בערך לאהוב, כך שהוא למעשה רמז לך שהוא בכלל לא אהב את הסרט הזה, והעובדה שאתה לא מבין רמזים, נו, זו כבר בעיה שלך.

כמו "כאילו" האלמותית — שעדיין ממתינה לפרס ישראל על מפעל חיים — גם הגנים של "סוג של" עשויים מצמדי כרומוזומים של חוסר מחויבות ונתיבי הימלטות. אלו כרומוזומים קריטיים להתפתחות המערכת החיסונית של האדם המודרני. להלן הפונקציות המרכזיות שהם ממלאים:

1. הימנעות מלינץ': מאחר שהתקופה מאופיינת בסכנת לינץ' תמידית, עדיף להימנע מאמירות פסקניות ו/או חד משמעיות. אם כל פוסט, ציוץ או הערה מלווים באינספור תגובות מתלהמות ("גזען!" "מיזוגין!" "פריבילג!") — אז מדוע לא לסייג כל אמירה ב"סוג של" תעודת ביטוח, כך שבכל רגע תוכל לחסות תחת הגנת "היי, זה נאמר בעירבון מוגבל, אז יאללה, רדו לי כבר מהגב"?

2. פוליטיקת זהויות: מאחר שכבר אין "אחד", ואין "נכון", ובוודאי שאין "אמת" — אז כל מה שיש זה סוגים של. סוגים של "נראטיבים", סוגים של צדק, סוגים של מוסר, סוגים של חוכמה, סוגים של יופי. במובן הזה, האדם משתמש ב"סוג של" כדי להבהיר מראש שהוא לא מתיימר לשקף שום דבר אובייקטיבי או אבסולוטי, ושמדובר בסך הכל ב"סוג של" השקפה פרטית, נסיבתית, ככל הנראה מוטעית ובכל מקרה לא מחייבת (אז תרחמו עלי, בסדר?).

3. אפשרות החלפה: השימוש ב"סוג של" הוא גם מעין שכפול של החוויה הצרכנית החדשה. כמו שהצרכן החדש מזמין באינטרנט מוצר, אבל רוצה להשאיר לעצמו את החירות להחזיר אותו במידה שלא ימצא חן בעיניו — כך הדובר מתעקש לא להתחייב על שום עמדה, תפיסה או רגש, כך שבכל רגע נתון תהיה לו אפשרות לדרוש מהמוכר להחליף אותם בעמדה, תפיסה או רגש אחרים בתכלית.

 

4. עצלנות: "סוג של" מייתר בדיקות, בירורים, עבודת הכנה, מלאכת דיוק ושיוף, או בקיצור — כל סוג של מאמץ. "סוג של" זה "בערך" — ובערך זה רק בערך. כלומר, לא בדיוק, על יד, כאילו. ומאחר שמרבית האנשים לא מעוניינים לעשות עבודה — פנימית או חיצונית — כדי להטעין את הדיבור שלהם במשמעות עמוקה ומוצקה יותר, הם משתמשים במילים שמאפשרות להם להמשיך לרבוץ בביצת העצלנות בלי שיידרשו לתת דין וחשבון.

 

ובכל זאת, עם כל כך הרבה יתרונות, מה בעצם רע ב"סוג של"? ובכן, שום דבר עקרוני מלבד האפשרות שאנשים שמסתפקים ב"סוג של אהבתי", ו"סוג של קראתי", ו"סוג של בעד" — מעדיפים לחיות סוג של חיים. כלומר, לחיות על יד, לא בדיוק, כאילו כזה.

 

ישאל את עצמו כל "סוג של" משתמש: האם מי שלא יודע מה הוא באמת מרגיש, ומה הוא באמת חושב, ומה הוא באמת רוצה — חי באמת את החיים שלו עצמו? או שאולי הוא בסך הכל פולט שברי מחשבות "נכונות" שקרא בפייסבוק, ומשחזר חלקיקי רגשות אופנתיים שצויצו בטוויטר, ומגן על חצאי עמדות פופולריות ששמע בפודקאסט, כחלק מ"סוג של" הוויה זורמת, מוגנת ונטולת הפרעות?

 

(אמממ... מה אני אגיד לך, דווקא סוג של מסכים איתך).

השארת תגובה