נטועה

זו צוריה. על מה שהיה בנטיעות המוקדמות סיפרתי לכם, אבל לא סיפרתי לכם על מה שקרה בהמשך, בנטיעות של התנועה.

השבוע יצאנו לסבב שני של נטיעות. יצאנו קבוצה גדולה, סחטיין עלינו. ”נו, אז למה נוטעים?“ שאלתי את רחל בחיוך. היא עלתה לאוטובוס בחיוך מלא משמעות ולא ענתה. עליתי אחריו.

התיישבתי והתכוננתי לפתוח את התיק, ואז היא התיישבה לידי. ”אז עשיתי שיעורי בית בנושא שתילות“, היא פתחה, ”ואת לא יודעת כמה האדמה נותנת לצמח“. צודקת, אני לא יודעת.

היא הוציאה פתק מקופל ופתחה. רצינית הילדה, לא ידעתי כמה. היא קראה: ”הקרקע היא המקום המושלם לגידול הצמח. היא מוצקה ונותנת לו אחיזה ותמיכה. השורשים צריכים חושך כדי לגדול, והאדמה מספקת גם אותו“.

היא הרימה לרגע מבט, בחנה את מבטי וחזרה לפתק: ”בין גרגרי האדמה יש אויר שהצמח זקוק לו. כמו כן, הצמח ניזון מיסודות מזינים שקיימים באדמה, כגון: חנקן, אשלגן ונתרן. היסודות הללו מגיעים לצמח עם המים שהשורשים שלו שואבים“.

היא סיימה את ההרצאה וזכתה למחיאות כפיים משתי המדריכות שלה ולשתיקה מלאת התעלות של היושבת לידה. ”אה?“ היא שאלה. “יפה“, הודיתי.

”שניה“, הודיה פינצ‘רה את האוירה, ”הסברת למה נוטעים צמחים בתוך הקרקע, אבל למה בכלל נוטעים?“ החיוך של רחל התעקם. היא באמת לא שמה לב.

חשבנו עוד קצת, ובינתיים הגיעו עוד בנות. ”מה יש, חידה?“ הדס שאלה בקולניות למראה החבורה החושבת. ”רחל הפכה לוי-קי-פדיה“, הודיה זמזמה. ”אנחנו חושבות למה נוטעים“, הסברתי קצת יותר ברור. ”אה, השאלה מהשבוע שעבר?“ הגיחה אריאלה, ”אני שאלתי אותה ראשונה“.

לאחר עוד דקת מחשבות, הבנות עברו נושא. רחל נותרה יושבת לידי, שותקת. ”תגידי“, פניתי אליה, ”איך הרגשת שבוע שעבר כשנתנו לך להישאר שם עם השאלה לבד?“

”קצת התעצבנתי, אבל לא היה יותר מדי אכפת לי באותו רגע“, היא ענתה בכנות. ”ואחר כך?“ שאלתי. ”ניסיתי למצוא מה התשובה, והתקשרתי לדוד שלי שהוא חקלאי. דוגרי למדתי מזה“.

כשהגענו לשטח, הלכנו והלכנו והלכנו ובסוף הגענו לשתילים. ”אילו עצים אלו?“ ביררה הדס. ”מה זה משנה לך? העיקר שיצמח פה משהו“, הודיה העיפה מבט על הקרקע החשופה.

”מה ’העיקר שיצמח‘?! אנחנו נוטעות משהו כדי שיצאו לנו פירות מזה“, ענתה הדס. לא כל כך הסכמתי עם שתיהן. 

עמדתי נטועה במקומי והסתכלתי על האדמה. כמה יש בה, מחכה שנוציא אותו לאור. היו כבר בורות חפורים, אבל הושטתי ידיים והכנסתי אותן לאדמה, את הנטיעה שלי אעשה בבור שאחפור במו ידיי. אני אצור את המקום שיצמיח את השתיל שלי.

הקרקע היתה קצת לחה. רגבי אדמה נדבקו לידיי, היה בהם משהו רך, פשוט. העמקתי אחיזה באמא אדמה.                          

 

שב“צ שלום, צוריה. 

השארת תגובה