סיפור שקיבלתי ממתי הומינר מישיבת שעלבים:

"בכיתתנו תלמיד מתכנית נעל"ה, בנימין, שעלה מבודפשט, בן למשפחה יהודית אך אינה שומרת תורה ומצוות ורחוקה מזה.

בנימין למד בבית ספר מקומי, לא יהודי, והוא היה התלמיד היהודי היחיד בכיתתו, אולי בבית ספר כולו. בנימין החליט בעצמו לחזור בתשובה ולהתקרב ליהדות. לשמור שבת במציאות לא הגיונית, להניח תפילין, להתפלל....כשהמשפחה והסביבה ממש לא שם. מה שלנו כל כך ברור וקל ביום יום, הוא היה צריך להילחם על זה עד שהצטרף לתכנית נעלה ועלה לארץ.

היום במהלך הדיון שלנו על ​תפילה , בנימין שמע, הקשיב בשקט המאפיין אותו לקולות השונים העולים מבין החבר'ה, שבגדול לא הפגינו אהדה גדולה לתפילת שחרית, והרגיש שהוא לא יכול לשתוק יותר למשמע הזילות שנדבקה לתפילת שחרית בישיבה. לפתע הוא הרים את קולו, עצר את כולם וביקש סליחה.

"אני לא יכול לשתוק" אמר כשהוא מפנה את פניו לכיוון כל הכיתה, ואז המשיך בקול רועד:

"אני לא מבין אתכם איך אתם מסוגלים לומר את מה שאתם אומרים. אני למדתי בבית ספר של גויים. אתם יודעים, התחלנו את הלימודים בשעה שבע בבוקר, התחלנו ללמוד פיזיקה, כשעוד היה חושך בחוץ, ואני לא יכולתי עדיין להתפלל", בנימין תיאר איך הוא נאבק ונלחם על להתפלל ולהניח תפילין, כשמסביבו ילדים שלועגים לו, שבזים לו, חלקם מאנטישמיות טהורה וחלקם סתם חומדים לצון. הוא תיאר איך העיפו לו את הכיפה, איך צחקו עליו כשהוא מתפלל עם התפילין המצחיקות ואף הרביצו לו, אבל הוא לא וויתר והמשיך להתפלל.

בנימין דיבר מדם ליבו, בקול רועד ועם דמעות בעיניים. היה לו קשה להבין איך על דבר שהוא נלחם בגבורה במקום המנוכר ליהדות, איך דווקא כאן בארץ ישראל, בישיבה תיכונית הדבר הזה זוכה ליחס מזלזל...

לאחר שזעק את זעקתו הוא יצא מהכיתה. חיבקתי אותו ואמרתי לו שבעיני הוא גיבור. לאחר מכן הוא ביקש ממני סליחה שהתפרץ כך. אמרתי לו שאין לו על מה ושאנחנו אלו שצריכים לבקש ממנו סליחה ולומר לו תודה!".

השארת תגובה