פרק ב

הבהרה

הסיפור "נגד הזרם" מבוסס לא על סיפור אמיתי אחד, אלא על סיפורים אמיתיים רבים. לצורך הסיפור רואיינו עשרה אנשים שעברו בנערותם תהליכים דומים לאלו המתוארים בסיפור. פרטים רבים בסיפור מבוססים על דברים שקרו במציאות. מאחד המרואיינים קיבלנו גם מכתבים מקוריים של התכתבות שניהל באותן שנים. חלק מהמכתבים הללו הוכנסו לתוך הספר, עם מעט עריכה לשונית והתאמה להקשר הסיפור. המכתבים הוכנסו על מנת לאפשר לקורא לחוות את התהליכים הנפשיים שהביאו לשינוי ולהסכמה הפנימית ללכת גם "נגד הזרם".

יהי רצון שלא תצא דבר תקלה מתחת ידינו, "ויהי נעם ה' א-להינו עלינו".

בישיבה התיכונית החדשה האווירה החינוכית היתה שונה לחלוטין. המחנכים לא היו מורים, אלא "ר"מים", והיה דגש גדול הרבה יותר על לימודי קודש: גמרא, תנ"ך, משנה והלכה. המדריכים היו מעבירים מדי פעם פעולות חיזוק: למה לשמור על הצניעות, למה להאמין בה', למה לא לספר לשון הרע ומה חשיבותה של התפילה. ראש הישיבה היה מעביר שיחות מוסר מדי פעם, בעיקר כשאירעו דברים שחייבו התייחסות מבחינתו, והר"מים ניסו לרומם את החבר'ה שישירו וירקדו בתפילות השבת, בסעודות השבת ובמוצאי שבת, לפני ההבדלה.

אבל כל זה היה רק צדו האחד של המטבע. הצד השני היתה האווירה בקרב החבר'ה עצמם, וזו - לא היתה שונה בהרבה מהאווירה בתיכון שלמד בו בשנה שעברה. גם התלמידים כאן גדלו על טלוויזיה, וידאו וכבלים, על שחקני כדורסל וכדורגל, על כוכבי קולנוע, על זמרים גויים וחילונים. אמנם כאן לפחות הכירו: היתה מודעות לכך שיש ה' ויש תורה. אבל לא פחות מכך הכירו את היצר הרע.

ומהו היצר המרכזי שמפריע להתקדמות הרוחנית של בני העשרה? - יצר העריות. ומה נותן ליצר את ה"דלק"? - הבנות. גם אלו היו בשפע באזור הישיבה התיכונית. ביישוב בו היתה ממוקמת הישיבה, היה סניף "בני-עקיבא". החבר'ה היו הולכים להדריך שם, והדרך היתה פרוצה לכל הקשרים שבני-נוער בגילם מחפשים. קובי היה בחור נאה, חכם ומאיר פנים. מהר מאוד התחבב על כל חברי הכיתה החדשה, והיה מן המקובלים בחברה. באותה מידה התחבב גם על הבנות שבסניף. ו"המעמד מחייב": כשכולם מסתכלים עליך ומודדים אותך ואת תגובותיך, כבר קשה מאוד לסגת.

 

זה מתחיל תמיד בהערה עוקצנית של חיבה, ממך אליה או ממנה אליך. מפעם לפעם היחסים נעשים חמים יותר, אחר כך מגיעות ההודעות שנשלחות ב-SMS, הקריצות, והשיחות אל תוך הלילה, בכל פעם עם מישהי אחרת.

לקובי היה חבר טוב - שניר. תימני גבוה, שחור שיער, עיניו שחורות אף הן ושובבות נסוכה בהן דרך קבע, חיוך כובש וכיפה קטנה בצד הראש. שניר דחף את קובי למרכז החֶברָה בכיתה, והוא שדחף אותו גם למצוא חבֵרה של ממש. "למה אתה מסתפק בשחנ"שים מפוזרים, תשקיע כבר בקשר רציני". הוא גם נימק, כאילו צריך היה לתרץ למה הוא בעד חברות בגיל הנעורים, למרות שכל הרבנים אומרים שהדבר אסור: "אני אומר לך, רק בת יכולה להבין אותך, להקשיב לך באמת".

קובי התפתה, וכך החל הקשר החזק עם שיר, נערה יפה ותוססת, כשרונית ועדינה. למרות שקובי שמח מאוד על הקשר איתה, הוא לא חשב מעולם שהקשר הזה הוא במקום קשרים עם בנות אחרות. היתה זו רק השקעה רצינית בנוסף.

פעם שאל קובי את שניר: "תגיד, שניר, אתה לא מרגיש לפעמים פושע, עם כל החברויות האלו?"

"פושע?!", שניר הביט בו בחיוך בוטח, "למה, עשיתי רע למישהו? אני עושה רק טוב! רק טוב לשני הצדדים". הוא חזר להביט במראה ולסדר את השערות הסוררות, שלא הסכימו להיצמד לבלורית החלקה.

"אבל... בכל זאת, אתה יודע..." קובי התבייש לומר זאת בפני שניר. "הרבנים אומרים שזה ממש אסור".

"עזוב אותך! הרבנים לא מבינים. בדור שלהם זה היה אחרת לגמרי. ממה אתה מפחד? מה רע בלדבר קצת?", שניר פנה לארון והוציא מתוכו דאודורנט גברי.

"כן, אבל אתה יודע", קובי התעקש, "הרב אמר שזה מתחיל בלדבר ולא יודעים איפה זה נגמר..."

"הם מגזימים. הם ממש מגזימים", שניר התיז דאודורנט בלחיצה ארוכה, שהפיצה ריח עז בכל החדר. "אני יודע לשמור את עצמי ויודע לא לעבור את הגבולות. אני לא ילד קטן".

"אבל..."

"עזוב, אם אתה לא רוצה - לא צריך. ההפסד כולו שלך". שניר הכניס את הפלאפון לכיס הג'ינס ופתח את הדלת. "וחוץ מזה", הוא קרץ לקובי, "מקסימום אחר כך 'נחזור בתשובה'. אנחנו עדיין צעירים. תהנה מהחיים!..."

הדלת נסגרה בטריקה וקובי נותר מהורהר מעט, אבל רק מעט. כששיר שלחה לו SMS במקרה, כעבור דקה, הוא ענה לה מיד.

הקשר עם שיר המשיך, וגם עם הבנות האחרות, כמובן.

כעבור כמה חודשים קובי מצא את שניר בחדר, בוכה במיטה אל תוך הכרית. אחרי כמה נסיונות הידברות, שניר נפתח בפניו וסיפר שהוא נפל ממש. מה זה ממש? ממש זה באיסור כרת. "הדברים מתגלגלים בקצב מסחרר שאתה לא יכול לשלוט עליו, וכבר אתה מוצא את עצמך עמוק בתוך החטא".

קובי היה בהלם. כבר עכשיו ליפול עד כדי כך?! בגיל כזה?! אבל במחשבה שניה הדבר לא הפתיע אותו. הרי בעצם גם הוא היה קרוב לחטא גמור. נזכר איך פעם אחת היה עם שיר לבד בחדר. הוא נגע בה מעט והיא בו. לפתע רגש נורא השתלט עליו, כזה שקשה לעצור אותו. חש את התשוקה, חש שהוא הולך ונכבש, אבל חש גם בסכנה, בתהום שמעבר לפינה. הרגש היה חזק יותר, הוא הציף אותו. ברגע האחרון הוא הריח ריח רע מהפה שלה, ונרתע. ה' שמר עליו. פשוט כך. אלמלא השמירה המיוחדת של הקדוש-ברוך-הוא,

שסוככה והגנה עליו מתבערת היצר הרע, מי יודע כיצד היתה מסתיימת התקרית הזו. אולי היה זה גם טוהר פנימי טבעי. היו שלבים שלא עבר, פשוט משום שהרגיש התנגדות פנימית.

מה שקרה לשניר גרם לקובי לתחושות קשות. במשך כמה ימים קשה היה לו להשתחרר מהסיפור של חברו הקרוב. קשה היה לו להיות בקשר זורם עם הבנות איתן נפגש. אבל אחרי כמה ימים גם התחושה הזו חלפה.

ההווי בישיבה התיכונית היה מלא תוכן. ההורים לחצו שיעשה בגרות טובה, והוא היה חייב להשקיע בלימודים. ביחד עם כל הפעילויות החברתיות והקשרים עם החברים ועם הבנות, השנה עברה על קובי במהירות. עוד שבוע ועוד חודש, עוד עונה שלמה עוברת, עוד חג, עוד טיול ועוד לימודים מייגעים, ושנה נוספת עברה לה מבלי משים.

***

בוקר של החופש הגדול. סוף שישית, לפני שביעית. הבית ריק. ההורים הלכו לעבודה. רק קובי נמצא עדיין במיטה.

פקח את עיניו. מאוחר. מבט בשעון היד. השעה כבר 11.00! כמה זמן ישן! תחושה מוזרה. למה לקום בכלל, בשביל מה? אבל מה, עדיף להמשיך לישון? בשביל זה אני פה בעולם, בשביל לישון?! אין כוח לחשוב, לא רוצה לחשוב. למה אני רוצה להמשיך לישון? כי ממילא אני ב"באסה" על זה שישנתי כל-כך הרבה. יותר משתים-עשרה שעות שאני ישן, כמו בהמה.

קובי בדרך כלל קם בזמן, בדרך כלל מגיע בזמן אפילו לתפילה. אבל עכשיו החופש הגדול. יש לו חברים שאת רוב ימיהם מבלים במיטה. קמים כדי לאכול וגם לעשן ולהתפנות, וחוזרים לישון. "חיים בזבל", הגדיר זאת אחד מהם. "אשכרה!", הסכים קובי.

עדיף להם כבר למות. גם בקבר שוכבים כל היום. שם לפחות לא צריך להתעורר והראש לא כואב מרוב שכיבה. שם אתה שוכב וזהו.

ומה איתי? לקום? אין לי כוח לקום! להתחיל עוד יום עם תפילה ואחר כך... מה אעשה אחר כך? ומה אני עושה בזמן הלימודים, קם בגלל הלימודים? האמת היא שגם עכשיו יש מבחנים שצריך להתכונן אליהם, את ההכנה הזו אני דוחה מיום ליום, אבל ברור שלא אקום עכשיו בשביל ללמוד. בעצם, לא רק שאין לי חשק ללמוד, אין לי חשק לכלום. גם בישיבה אני לא קם בגלל הלימודים. אני קם בשביל החברים. עכשיו כולם רחוקים.

אבל לרבוץ כך זה גם כבר לא כיף בכלל. אז צריך להתאמץ. החיים מחייבים מאמץ. לקום לגמרי זה קשה. נשב קודם כל על שש. נרים את הבטן. קובי התרומם מעט, התנדנד כדי לעורר את עצמו. הלוואי שיהיה לי חשק לרצות לקום, לרצות לחיות, משהו שידחוף וימריץ אותי, ייתן לי כוח, ייתן לי משמעות.

בדרך כלל החיים תוססים: חברים, מורים, צחוקים, "דאווינים", בדיחות, משחקי כדורסל, פעילויות חברתיות... אבל מה זה? בלי החברה אין שום משמעות לחיים שלי? האם את כל המשמעות לחיים אני מקבל מהחברה - מה יאמרו, איך יסתכלו עלי, כיצד אצליח להרשים אותם?...

קובי עבר מ"מצב שש" ל"מצב ארבע". זה כבר דרש התמתחות. לרגע התפתה להרפות שוב ולצנוח למצב שכיבה, אך בשבריר של שנייה גאתה בו ההחלטה הנחושה והוא דחף את גופו בכוח ונעמד מלוא קומתו על המיטה. הרים יד ונגע בתקרה. התקרה בחדר שלו לא גבוהה במיוחד. קפץ אל הרצפה. זהו: הוא התעורר סופית. כעת מחכים לו כל הסידורים המייגעים של הבוקר: לשטוף פנים, להסתרק, לצחצח שיניים, ללכת לשירותים. אולי ייכנס להתקלח? אין לו כוח עכשיו. למה אי אפשר לצאת כך החוצה מהבית, פשוט וקל,

ההורים קלטו סוף-סוף איפה קובי נמצא, ועוד באותו לילה נמנו וגמרו שקובי חייב לעבור לישיבה תיכונית, ואם כבר - אז שתהיה ישיבה טובה.

ההחלטה התקבלה על לב קובי בשמחה. לא ידע להסביר לעצמו מדוע, אבל למרות הצחוקים וחיי החברה התוססים בתיכון, הוא לא שש להישאר שם גם בשנה הבאה. משהו פנימי הפריע לו לעכל את האווירה שם. "הם לא סגורים על עצמם", חשב לעצמו. או שהם דתיים, אז שלא ידברו גסויות, שלא ישמעו שירים כאלה ושלא יצפו בסרטי תועבה, או שהם חילוניים, אז למה הם מתפללים ומברכים? אי אפשר כל הזמן לפסוח על שני הסעיפים.

אבל מצד שני, גם אחרי ההחלטה לעבור לישיבה תיכונית, משהו עדיין הפריע לו: הרי גם ההורים שלו קונים עיתונים ורואים את הסרטים הכי לא צנועים שבכבלים ובטלוויזיה. אז מדוע הם נלחצים כל-כך? האם את הסרטים שהם רואים מותר ואת מה שחבריו שמו אסור? האם למבוגרים מותר ולנערים בגילו אסור? ואמנם יפה מאוד שלאביו חשובה התפילה במניין, אבל האם תפילה במניין חשובה יותר משמירה על צניעות? החברים שלו מברכים על האוכל, אבל קובי לא יכול היה להיזכר אם ראה אי פעם את אביו או את אמו מברכים על כוס מים או קולה לפני ששתו. אז צריך לקיים את המצוות או לא? צריך לשמור על הצניעות, או לא? איך ההורים שלו קובעים בדיוק מה כן ומה לא?

הוציא מהארון חולצת טריקו שחורה עם הדפס וכיתוב באנגלית, לבש אותה ופתח בברכות השחר, עודנו עם מכנסיים קצרים וללא סנדלים.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים". ה' נתן לי חולצה ללבוש. מה הייתי עושה בלי חולצה? יוצא החוצה עם גופיה... בדיוק כמו שרציתי לפני רגע... טוב, נו, ברור שזה לא מכובד. תודה לה' שנתן לי חולצות.

זו הפעם הראשונה שקובי שם לב למה שהוא אומר בברכות הללו. אמר את כולן, שם לב לכל ברכה: "פּוֹקֵחַ עִוְרִים", "זוֹקֵף כְּפוּפִים" - משמעותי ביותר. אני יודע איזה "באסה" זה לשכב כל הזמן. בקושי הצלחתי לקום. "הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָּבֶר" - ה' עוזר לי ללכת. או משמעות נוספת: ה' מכוון אותי בדרך. מכין את צעדי. באיזה דרך ה' רוצה שאלך? מה ה' רוצה ממני? איך אני אמור לדעת מה הוא רוצה? למה חשוב לי מה שהוא רוצה?

קובי סיים את הברכות ושקע עוד הפעם במחשבות. בוקר מיוחד הבוקר הזה. סליחה... כבר צהריים...

כל השאלות הללו מחייבות בירור. פתאום אני מבין שאי אפשר ללכת סתם כך בעולם ולזרום ביחד עם כולם. החיים של כל אחד פה בעולם דורשים ממנו מענה נוקב לשאלות יסוד שלא פשוט לענות עליהן תשובות. וככל שמהרהרים יותר בשאלות הללו, מרגישים סיבוך גדול יותר, מאבדים יותר את הכיוון, פתאום שום דבר לא ברור.

מי זה "אני" בכלל?

"אני" - זה הראש, הידיים, הבטן, הרגליים. "אני" זה בעיקר הנפש שלי.

כן, אבל הנפש הזו שלי, ה"אני" הזה שקוראים לו "קובי - יעקב", או בשם המלא: "יעקב מאיר"; ה"אני" הזה שמדבר וצוחק ועצוב וחושב ועושה ומתרגש ומשחק; ה"אני" הזה - מי הוא?

מה זאת אומרת מי? "אני" זה אני!

כן, אבל מה זה ה"אני" הזה?

לפתע מרגיש קובי שהוא צולל, פנימה-פנימה, עמוק-עמוק, הכל מתערפל, אין לו נקודת אחיזה בשום דבר במציאות, מרגיש שהוא חלק ממשהו כולל הרבה יותר, איזה משהו ש... לכל הרוחות! אי אפשר להגדיר את זה בכלל. שום הגדרה לא מתאימה! ההרגשה הזו, שאני לא יודע מי זה "אני", היא הרגשה מבלבלת.

הביט בעצמו, בידיים הללו, דווקא ידיים יפות, הוא כבר ממש "גבר". והרגליים שלו, משהו חזק וגדול הרבה יותר ביחס לידיים. מדהים איך כל איבר בגוף נברא בדיוק כפי מידתו הרצויה לצורך תפקידו. הרי הרגליים הללו צריכות לשאת בבטחה ובשיווי משקל את כל הגוף שלו.

קובי קם ופנה שוב לחדר האמבטיה, רצה להביט בעצמו במראה. העביר מבט על פני כל הפנים. יש משהו מדהים בדבר הזה שנקרא "אדם", משהו מיוחד שאי אפשר לקלוט. האם זו הכוונה בביטוי "צלם א-להים"? לכל אחד הפרצוף המיוחד שלו, והפרצוף הזה שניבט אליו מהמראה - זה הוא, זה הלבוש שלו פה בעולם, לבוש שיש רק לו. והעיניים - עיניים חומות ניבטות אליו, מלאות הבעה, מלאות חיות. האם אתה רואה על העיניים את צלם  הא-להים שבך? העיניים הן אלו שמבטאות את זה יותר מכל. הזיז את הראש מצד לצד, חייך. איך אני נראה כשאני מחייך? חיוך נחמד. כמה הבדל יש בין אדם שמחייך לאדם שמביט סתם! הרבה יותר כיף להסתכל על מישהו מחייך, וחיוך רחב, כזה שחושף את כל השיניים. קובי חייך שוב.

טוב, טוב, קלטנו. די לגנדרנות! מה אתה, בת?

התרחק מן המראה ושקע שוב במחשבות. כל הבית סביבו ריק. כל החפצים והקישוטים והעציצים מונחים בסדר מופתי. טלוויזיה, וידאו, DVD, מערכת סטריאו, קלטות ודיסקים מסודרים במדפים יפים מעץ. לרגע התפתה להושיט את ידו כדי ללחוץ על השלט של הטלוויזיה.

בדרך כלל היה לוחץ, בלי לחשוב פעמיים. הפעם עצר את עצמו. קלט לפתע שהמטרה של המכשיר הזה היא להסיט את מחשבותיו של האדם ולגרום לו שלא יחשוב. אם ילחץ עכשיו על הכפתור, לחיצה קטנה שאינה דורשת שום מאמץ, הוא ישקע שוב בעולם של הבלים, של רייטינג, של רעש וצעקנות, יאבד בין רגע את האושר שבמחשבה העצמית, את הרוגע שבהתבוננות, את ההיכנסות אל תוך נבכי נפשו. מה שיש בתוך כל אחד הוא עולם שלם ומלא הרבה יותר ממה שיש בתוך המכשיר הזה שניצב בסלון. רק קשה יותר ללחוץ על הכפתור הנכון כדי להדליק ולצפות בתוך נפש האדם...

בכל אדם יש אור, אור גדול שמאיר בתוכו. הגוף הזה כלה ונרקב אחר כך בקבר, אבל הוא לבוש, לבוש לנשמה. מה המקום של הגוף הזה? למה ה' ברא לנו גוף יפה ומוצלח כל-כך? רק בשביל התאווה והיצר הרע? קובי נכנס שוב לתוך עולם המחשבות. מהיכן מגיעות המחשבות הללו? מי שם אותן בתוכו? מה זה "בתוכו"? מי זה "אני"?

הערפל הכה בו שוב.

שמח בערפל הזה, הוא נסך בו אושר. הרגיש שהוא שייך למשהו גדול ועצום יותר, אינסופי.

הבטן קרקרה. קובי הרגיש פתאום חולשה גדולה. השעה כבר 12.30 והוא עדיין לא אכל כלום. נראה לו שכבר עבר זמן קריאת שמע, כך אמר להם פעם הר"מ בישיבה. אבל להתפלל "שמונה-עשרה" עדיין הוא יכול, עד חצות.

הוציא את התפילין מהארון. הניח אותן בחופזה. התפלל במהירות, כמעט ללא כוונה מרוב רעב וחולשה, ופנה למקרר, למצוא משהו שישקיט את רעבונו.

איזה בנאדם אני, יצור גופני, חושב מחשבות עילאיות, ורגע לאחר מכן מריץ את התפילה כפורע חוב, בגלל שאני רעב. איך ה' רוצה שנעבוד אותו אם יש לנו כזה גוף שאנחנו תלויים בו? הפשיר לחמניה במיקרוגל, הוציא גבינה וזיתים מהמקרר. חצי עגבניה שנשארה בתוך שקית, מלח, פלפל שחור, צלחת מהארון, סכו"ם מהמגירה, נטילת ידיים, ויאללה, לסעודה.

המשך יבוא...

לרכישת הספר במחיר מסובסד למדריכים ובני נוער, התקשרו או סמסו ל- 0543896930 

השארת תגובה