מלך הכבוד

 

דיברת על זה שמי שמבקש כבוד, בעצם חסר לו משהו. אז למה ה' רוצה שניתן לו כבוד?

א’ כל – כל הכבוד על השאלה. אתה לא חושש לשאול, ואתה גם שואל בכבוד ולא בהתרסה. ב’ כל – שאלה טובה. בשביל זה צריך להעמיק במושג כבוד. נבחר אולי ניסוח אחר: הערצה. יש לך מישהו שאתה מעריץ?

אני מעריץ שחקן קולנוע אחד, אתה בטח לא מכיר.

מן הסתם אתה צודק. מה יש בו שגורם לך להעריץ אותו?

לא חשבתי על זה... הוא תמיד מוצא פתרונות לבעיות שצצות לו.

אם ככה, אז תעריץ כבר את התסריטאי. הוא שם לו את הרעיונות בראש... אבל נעזוב את זה כרגע. אם תשים לב, אתה מתחבר בעצם לתושיה שמתגלמת בשחקן הזה.

אֶהה... אפשר לומר.

תושיה היא ערך חיובי. היא היכולת שלא לאבד עשתונות מול המצב הבעייתי, ולנסות להתגבר עליו, או להיחלץ ממנו – לפעמים תוך המצאת פתרונות שלא חשבנו עליהם מראש. גם בך יש קצת תושיה, וכשאתה פוגש הרבה תושיה בשחקן הזה, אתה מעריץ אותו.

כך זה בכל מי שאנחנו מעריצים. אנו מעריצים ערכים שמתגלמים במושאי ההערצה שלנו. אני מעריץ למשל את הרב אליהו זצ"ל. למה? בגלל התורה שמלאה אותו והקרינה החוצה, בגלל החביבות, הדבקות הבלתי מתפשרת בה', העוז. כל אלה ערכים.

ומקור כל הערכים, זה ה'. כמה צריך להעריץ אותו... הוא ברא עולם, והוא רוצה ופועל 24/7/365 כדי להיטיב את העולם הזה ולהתאים אותו כמה שיותר למצבו האידיאלי, שיופיעו בו הערכים המושלמים.

איך הוא עושה את זה?

הוא נתן לנו תורה שמחנכת אותנו לחיות את כל הערכים האלה. כולם נמצאים בנו במינון קטן וגולמי, וכשאנחנו חיים את התורה, אנחנו מפתחים אותם ונעשים מתואמים איתם יותר, וכל העולם איתנו.

כחלק מההתאמה שלנו אל הערכים, עלינו להעריך אותם, להבין שאכן יש בהם ערך. לכבד אותם, לתת להם מקום, משקל, חשיבות.

בראש ההערכה הזו, אנו מעריכים ומכבדים את ה', אנו מבינים שכל מה שהוא מופיע דרכו, זה דבר בעל ערך: זה יכול להיות בערכים עצמם, וזה יכול להיות גם בכל יצור שהוא ברא. הכבוד הזה הוא הדרך שלנו להתרומם לכיוון הערכי. ואדם שמעריך ומכבד את מה שבאמת חשוב, בעצמו נהיה אדם ערכי ובעל משמעות רבה יותר.

אז כאילו הכבוד הזה הוא בשבילנו?

כן. ה' מצדו לא צריך את הכבוד שלנו. מבחינה מסוימת, אנחנו אפילו לא פירורים ביחס לכל העולמות שברא. הוא פשוט אוהב אותנו, רוצה להיטיב לנו ואותנו, ולתת לנו מקום. על ידי שניתן לטוב מקום משמעותי בחיינו.

 

השארת תגובה