דרושה: שלמות

ה‘ ברא בנו קנאה, תאוות ממון ורצון לכבוד, נכון? בשביל מה? איזה דבר טוב יש בהם?

שאלה טובה. אני יכול להגיד לך כמה דברים שיש בהם. אולי (וכנראה...) יש עוד. 

הקנאה נובעת מרצון לשלמות. האדם רוצה להשלים משהו שחסר לו.

אז מה הבעיה בזה?

הבעיה שהוא מקשר את ההשלמה שלו לאחרים. אם למשל הוא רואה אצל אנשים אחרים בית מרווח, ורוצה גם בית כזה לעצמו, הוא צריך לבחון אם בית כזה באמת יהיה טוב ומתאים לו.

למה שלא?

יכול באמת להיות שזה מתאים לו, אבל לא תמיד מה שאנחנו רוצים, באמת טוב לנו. אם בית כזה באמת מתאים ונכון לו – שיתחיל לפעול כדי לקנות בית כזה. לא בגלל שלחבר שלו יש, אלא כי לו זה מתאים. ואם בית כזה לא יתאים לו – שיאחל לחבר שלו הרבה הנאה מהבית, ויגור בשמחה בביתו.

ומה עם תאוות הממון? מה טוב בה?

גם כאן בן אדם רוצה שלמות, שלא יהיה חסר לו כסף.

הבעיה בתאווה זו, שהיא לא קולטת את הכסף כאמצעי, אלא עושה ממנו מטרה. אם האדם מבין שכסף הוא רק אמצעי כדי שנוכל לקנות איתו מה שאנחנו צריכים (ולא כל מה שיש בחנויות אנחנו צריכים) – הוא ירצה כסף רק בכמות שנצרכת לו. לא יותר. אין עניין להחזיק אמצעים יותר מכמה שנצרך בשביל המטרות. וגם כאן – אם הוא צריך את הכסף הזה באמת, שיפעל להשיג אותו, כמה שנצרך לו.

כמו באוכל: כמה שהגוף שלך צריך – תאכל.

נכון. קשה, ונכון. ועכשיו נעבור לכבוד – השורש החיובי שלו הוא הרצון של האדם לחוש בעל ערך, שיש לו מקום. את זה הוא מנסה להשיג דרך הערכה של הסביבה, וזאת הטעות.

אז איך צריך לחוש בעל ערך?

המדד הוא לא העיניים של האחרים, אלא המבט שלי. למה כשאחרים מעריכים אותי אני חש סיפוק, וכשאני נותן לעצמי ח‘ ח‘ זה לא עושה לי משהו? האדם צריך להעריך את עצמו, כך שלקבל הערכה ממנו עצמו זה יהיה לו מספיק משמעותי כדי להרגיש טוב. כך ממילא הוא פחות יפנה החוצה לחפש כבוד. יש מקום לקבל הערכה מבחוץ, אבל העיקר הוא לתת את המקום לעצמנו. ויותר עמוק – ה' תמיד נותן לנו את המקום. וזו הסיבה הכי מספיקה לחוש בעלי ערך.

השארת תגובה