לא אוהב את הפלאפון

לא יודע מה עשו פעם בלי פלאפונים. בטח היה להם הרבה זמן פנוי בלעדיהם, אבל מה הם עשו? בטח שיחקו עם העיזים בחוץ... סתם. אני מגזים. אבל באמת איך חיו פעם? 

השאלה הזאת עלתה לי היום, כשחשבתי לרגע להטיל וטו על הפלאפון שלי ליום אחד, אחרי ששוב נשאבתי לתוכו ופספסתי צהריים שלמים. בלי קשר לזה, רציתי להתקשר לסבתא. זה מאוד עושה לה טוב, ובלי קשר, גם לי זה כיף. החלטתי להתקשר לסבתא, ולשאול אותה את השאלה.

”שלום שמריהו, מה שלומך?“ שמעתי את השמחה בקול שלה, אם כי הוא היה קצת עייף. ”ברוך ה‘, מה איתך?“ ”ברוך ה‘. פורים היה ממש נחמד. באו פה הילדים של שלום, ובדיוק באו גם השכנים...“

אחרי זה דיברנו על פורים בישיבה שלי, ועל פסח, ועל עבודות בחופש פסח, ועל התכנון שלי לשנה הבאה, ועל הצבא, וסיפורי נוסטלגיה מפעם, ובסוף סבתא הודתה על הטלפון וניתקנו. ואז נזכרתי למה התקשרתי.

”סבתא?“ חייגתי שוב. ”כן שמריהו, מה שלומך?“ ”ברוך ה‘. מה איתך?“ ”לא הרבה השתנה מאז שדיברנו“, היא צחקה, ”למה חייגת שוב? אתה רוצה לדבר עם סבא?“ ”האמת שרציתי לשאול משהו: מה עשו פעם בלי פלאפון?“

”אתה צריך לזכור, שפעם לא ידעו מה זה פלאפון, אז זה לא היה חסר להם. כשסבא הלך לקניות, ידעתי שאי אפשר עכשיו להשיג אותו. מקסימום אחר כך הייתי מבקשת שילך שוב למכולת לקנות עוד משהו. עכשיו, כשיש אותו - קשה לכם בלעדיו. הצריכה יוצרת את הצורך“.

”כן, אני מבין שהסתדרתם בלי, אבל מה הייתם עושים פעם, כשלא היה לכם פלאפון?“ סבתא צחקה: ”מה שאני עושה היום, כשכן יש“. ”מה את עושה?“ ”אתה לא יודע מה התחביבים של סבתא שלך? אני עושה הליכות, פותרת סודוקו, קצת סורגת, קוראת, מדברת בטלפון...“

”אבל תגיד לי אתה“, סבתא הפרה את הדממה שנחה לרגע על הקו, ”מה אתם עושים כל הזמן עם המכשיר הזה? אני רואה אנשים מחוברים למכשיר הזה כמו לאינפוזיה“.

”מה אני עושה, או מה השאר עושים?“ ”גם וגם“, היא צחקה. סיפרתי לה על מה אפשר למצוא באינטרנט, על ”עזים בקדושה“, על פייסבוק, ווואצאפ, ווייז, אפליקציות, תפילון, ולמה אין לי אינטרנט בפלאפון. 

”עולם שלם עשו לכם שם“, היא אמרה, ”וזה מה שאתה עושה כל היום?“. ”לא כל היום. חלק מהזמן. אבל יש לי חברים שנראה לי נמצאים איתו ממש רוב היום“, אמרתי.

”מה, בשביל כל השיחות והקירות האלה שאמרת?! כל כך הרבה זמן מהחיים להתעסק בדברים לא משמעותיים?!“ ”אבל זה כיף, הם אוהבים את זה“, יצאתי להגנתם. ”כיף זה לא משמעות. הוא לא ממלא את הבן-אדם. האדם צריך גם כיף בחיים, אבל לבזבז את רוב החיים על זה?!“

”ואני גם לא בטוחה שהם אוהבים את זה“, היא אמרה. ”למה לא?“ שאלתי. ”אספר לך סיפור“, היא אמרה. "הכרתי פעם מישהי שהיתה חייבת תמיד לאכול איזה משהו. אם היה לה קצת זמן פנוי, היית יכול להיות בטוח שתמצא אותה ליד המקרר. פעם דיברתי איתה על זה. היא אמרה לי: 'תשמעי, אני פשוט אוהבת לאכול!'

שאלתי אותה: 'את אוהבת לאכול, או שאתה צריכה לאכול?' 'אוהבת', היא ענתה. עשינו נסיון קטן: יומיים היה מותר לה לאכול מה שהיא רוצה, אבל רק בארוחות. בין הארוחות היה אסור לה לגעת במה שנכנס לפה“.

”היא הצליחה?“ שאלתי את סבתא. ”היא היתה אשה ישרה. למחרת היא באה והודתה שהיא נכשלה. היא לא אהבה לאכול - היא היתה מכורה לאוכל. זה לא היה בידיים שלה. מי שרק אוהב, יכול להפסיק כשהוא רוצה. תגיד לחברים שלך שינסו יומיים לא לגעת בפלאפון שלהם“. קודם אגיד לעצמי לנסות.

השארת תגובה