יום השואה

עמדתי מול כיתה ו' ושאלתי אותם:

"עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. כמה יום השואה באמת מעניין אתכם אם בכלל?".

בהתחלה כמה ידיים מנומסות הונפו לאוויר. לאחר מכן שאלתי שוב:

"אל תעשו לי טובה כי לא נעים לכם. אני רוצה כנות. באמת. כמה זה בכלל מעסיק אתכם? האם יצא לך לחשוב במשך השנה על השואה? על ההשלכות שלה? על התוצאות? על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?".

שתיקה מביכה בכיתה. אחד מסתכל על השני. ואז תלמיד אחד הצביעה ואמר לי:

"וואלה המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אליי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים אבל מה לי וליום השואה? נולדתי במדינה הזו וכל המציאות הזו מרגישה לי כמו איזה פרק מ'הארי פוטר'".

"אוקי, תודה. מי עוד מרגיש ככה?".

יער של ידיים הונפו לאוויר. הנה אני מחנך בישראל עומד בשנת 2016 מול תלמידי כיתה ו' שמצד האמת מתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט לא מעניין אותם.

ואז הגיעה הפסקת אוכל והזמנתי את סבא של אחד מהתלמידים שלי ששרד את הגיהינום של אושוויץ להיכנס ולדבר עם הכיתה אחרי שכבר תאמנו לפני שבוע את הביקור שלו.

והם מסתכלים ורואים לפניהם אדם מבוגר וחביב שרק התיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול

ופתאום באמצע השיחה איתו קפץ הזקן החביב כנשוך נחש ממקומו והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה וכל הכיתה ואני עוצרים ומסתכלים עליו ולא מבינים מה הוא רוצה ומה נסגר

והוא מתחיל להתכופף לאט לאט ופולט אנחה ותוך כמה שניות הבנתי את הסיטואציה ואני מזנק מהכיסא שלי לעברו ומנסה לעזור לו אבל הוא כבר הושיט את היד הרועדת שלו לרצפה ואסף משם חתיכת לחם פרוס עם שוקולד שזרק אחד מהתלמידים, הרים את הלחם כמו שמרימים אוצר, נישק אותו ואמר לתלמידים:

"יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים שראיתי איך שאמא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב ואני אומר שכל מה שרציתי באותה תקופה במחנה הייתה להשיג רק לחם. לחם זה קודש!".

ועזרתי לו לקום וכולו רעד ואני עם דמעות בעיניים לא מסוגל להוציא הגה מהפה בגלל שנזכרתי בסבתא שלי עליה השלום איך שהקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן ונזכרתי בסבתא נחמה שתחי', שאוספת תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות ילכו לחתולים וחלילה לא לפח כי גם עצמות זה אוכל וראיתי איך שהתלמידים היו בהלם כי הנה יצא להם לחזות מכלי ראשון באוד מוצל מאש

וחשבתי מה יקרה בעוד עשר שנים מעכשיו, כשכבר לא יהיו לנו כמעט ניצולים ומחנך ישאל את הכיתה שלו:

"עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. כמה יום השואה באמת מעניין אתכם אם בכלל?".

ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת פרוסה של לחם על הרצפה וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות:

"יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים".

השארת תגובה